הבלוג של אבו אלמוג

שמאלנים מצויים בימים האחרונים במתקפה. כאילו כל אחד מאיתנו הוא שאחז בסכין ההיא, באיתמר. גם כאן התקבלו אי אלו טוקבקים שאין כל קשר בינם למשהו שכתבתי או שלא כתבתי, המכנים אותי במיני כינויים ומאחלים לי מיני איחולים, על הרקע ההוא, של אחריותי כשמאלן לרצח באיתמר. את אלו מחקתי, פרט לדברי שארת בשרי א', שנותרו כתגובה על הפוסט הקודם, בה סבורה א' שאני חושב שהרוצח מאיתמר הוא 'לוחם חירות' ושאיני חש רחמים על אותה תינוקת. מילא.

אבל מה שמשונה הוא שבלוגרים שמאלנים מתחרים זה בזה בהמצאת מיני מיתות משונות לרוצח - שלום בוגוסלבסקי זורק אותו לבריכה מלאת דגי פיראנה, ותאומי הקוסמי, רחביה ברמן, סבור שיש לענות אותו, אך להשאירו חי, עיוור קיטע ומסורס (צריך להיות הוגנים עם רחביה, הוא כותב שלצערו יש לדון אותו בבית המשפט במשפט הוגן למאסר עולם). אלו שתי דוגמאות, יש עוד, ויש את המודעה המתנצלת והמתגוננת שפירסמה תנועת שלום עכשיו.

אז ככה - אין מה להתנצל, אין מה לגמגם. השמאל לא אחראי לפיגוע יותר ממה שהוא אחראי לצונמי של יפן. עונש מוות אינו ראוי במדינה מתוקנת, גם לרוצחים מתועבים, גם לרוצחי ילדים, גם לרוצחי תינוקות. כך גם עינויים. דעה השוללת עונש מוות או עינויים אינה יכולה להשתנות לפי הנסיבות, אם היא מבוססת על בסיס אידיאולוגי מוצק.

ובכל אופן, אני לא דואג. במדינתנו הנפלאה בה הומצא עונש המוות המנהלי הקרוי "סיכול ממוקד", אין ספק שהרוצח מאיתמר ימצא את מותו, במקרה הטוב עם כמה מידידיו ושותפיו לדרך, במקרה הרע עם כל השכונה, וראה מקרה סאלח שחאדה. ובכן, נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. גם הילד באיתמר, אבל גם הילד בעזה. מותו של שכנו הפעוט של סאלח שחאדה בסיכול הממוקד אינו הפיך יותר ממותה של הילדה באיתמר. נכון, יש משהו מתועב במיוחד בשחיטת תינוקת הנמה בזרועות אביה. התוצאה, אבל, היא שווה. מוות. הדרך היחידה לסיים את מעגל הדמים היא להתנגד להרג. כל הרג. גם לשחיטת תינוקת. גם להרג בטעות עקב שיקול דעת לא נכון של פעוט בפצצת חמישה עשר טון שנופלת ממטוס. גם ל"סיכול ממוקד" וגם להוצאה להורג לאחר הליך שיפוטי. לא עושים דברים כאלה. עושים שלום.