לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אבו אלמוג


Dum spiro - spero

Avatarכינוי:  אבו אלמוג

בן: 57



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2011    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

3/2011

רנגו, צ'יינטאון.


פורים. חג קשה להורים מכל בחינה. והיום אחרי הצהריים הייתי צריך לקחת את פלג לסרט. אז זה חייב להיות מצוייר, לילדים ובארבע וחצי. בשיטת האן דן דינו התחמקתי מהחוויה הקשה של "דרושה אמא במאדים" ונחתתי ב"רנגו". נחיתה מוצלחת, מסתבר.

 

חוויה דומה הייתה לי לפני כמה שנים כשלקחתי את הילדים עם גולן וראינו את "סטיוארט ליטל 2", ופתאום הפציעה על המסכים ברוב הוד ג'ינה דייוויס, וגולן לחש לי "תראה איזה קוזינה הילדים סידרו לנו." דייוויס היא אחת כזו שאפשר לשים אותה בסרט ילדים ומבוגרים יחזיקו עם הלשון בחוץ עד הסצינה הבאה. רנגו הוא משהו דומה, אבל לא הורמונלי, אינטלקטואלי.

 

רנגו הוא מסוג סרטי הילדים, שמי שעשה אותם חשב לסדר משהו שיחזיק גם את ההורים. בדרך כלל זה עובד בכמה שיטות. השיטה הראשונה היא רמיזות דו משמעיות, או כל צורה אחרת של סקס שעוברת מעל הראש של הילדים אבל ישר לליבידו של ההורים. משהו כמו הסרט קונג פו פנדה שבו האב, חסידה, מנסה לספר לבן הפנדה סוד נוראי כל הסרט, ובסוף מסתבר שהסוד הוא לא איך מחסידה נולד פנדה, אלא סוד עשיית הנודלס המושלמים. שלא לדבר על דמותה של אנג'לינה ג'ולי בסרט, אבל זה רק אם לא ראיתם את הגירסה המדובבת. שיטה שנייה זה ההומאז'ים. מפוצצים את הסרט בהומאז'ים לכל מה שזז, כאלה שאין סיכוי שהילד יכיר, אבל האב היושב לידו יזהה. כך עם רוברט דה נירו ב"תפוס את הכריש". זה לא ממש עבד שם, ודי סבלתי כל הסרט, ושתי השיטות בדרך כלל מאוד מעצבנות אותי, וגורמות למשהו שיכול לתת הנאה פשוטה של חוויית צפיה עם הילד בסרט, להפוך למשהו מתחכם ומעצבן. הרי החווייה הבסיסית צריכה להיות שווה. אני והילד צריכים לראות את הסרט באותו מבט. אז רנגו הולך על שיטת ההומאז', ומצליח בגדול. מהר מאוד שכחתי מהילד שלידי (והוא ניצל את זה וגמר את הפופ קורן עד הסוף) ושקעתי באחד הסרטים הטובים שראיתי לאחרונה, מצוייר או לא מצוייר.

 

רנגו הוא למעשה צ'יינה טאון. לכל פרטיו ודקדוקיו.  העלילה הבסיסית (אולי ספויילר, אבל בערך עשר דקות לתוך הסרט, ברגע שהגיבורה "בינס" אומרת שמישהו שופך מים בכוונה באמצע המדבר אז הנורה האדומה נדלקת, והאסימון נופל) היא על בעל הון המבצע הונאת מקרקעין מסובכת המתבססת על מניפולציה של מים. אז זה צ'יינה טאון, וזה רנגו, ומישהו הכניס שם צב (שמדובב אותו נד ביטי הנפלא) שהוא פשוט ג'ון יוסטון בצ'יינה טאון. הוא נראה כמו ג'ון יוסטון, מדבר כמו ג'ון יוסטון, והשורות שלו גנובות מג'ון יוסטון. חיכיתי עד בוש לקטע נוסח "היא אחותי, היא בתי, היא אחותי", אבל זה סרט ילדים, וזה לא קרה. אבל חוץ מזה היה שם הכל.

 

אבל הוא לא גנב שם רק את צ'יינה טאון, רנגו. הכל רווי בהומאז'ים לכל דבר ועניין - מערבוני ספגטי משנות השבעים עם דמותו של קלינט איסטווד בתפקיד "האיש ללא שם", סצינת "הבאר עם החייזרים" ממסע בין כוכבים, מערכות אקולוגיות נוסח "חולית" של פרנק הרברט כולל תרבות דררית המודדת את שער המטבע בליטרונים של מים, טרנטינו, טרנטינו, ושוב טרנטינו, במיוחד במה שרקח האנס צימר למוזיקה שמלווה את הכותרות בסיום, שזה בערך כמו לקחת את שלוש ארבע הנעימות המזוהות עם "ספרות זולה" ולערבב ביניהן. ורמיזות לכל מערבון קלאסי אפשרי מ"בצהרי היום" ועד "האיש שירה בליברטי ואלאנס". כן, וקצת מ"שר הטבעות", ואפילו סצינה מ"המלט".  אפשר לתת כדוגמה את סצינת המרדף העיקרית - נברנים רכובים על עטלפים רודפים אחרי זיקיות הנוהגות בעגלה הרתומה לחזיר בר - שמתבצעת לצלילי "דהירת הואלקיריות" של וגנר ימ"ש, המנוגנת באמצעות בנג'ו. אז הסצינה הזו ערבבה קטעים שלמים של אפוקליפסה עכשיו, מקס הלוחם בדרכים, שודדי התיבה האבודה, ואפילו "האימפריה מכה שנית". צריך לראות בשביל להבין.

 

והכל עטוף בעטיפה נהדרת. האנימציה מעולה. אני די שונא אנימציות מחשב, ופיקסאר עושה לי רע, אבל האנימציה כאן היא משובחת, ולא מלוקקת, ועם קטעים שלא עוברים טוב אצל ילדים כמו דמות שמסתובבת עם חץ בעין. המוזיקה לוקחת את כל מה שטוב במערבוני הספגטי משנות השבעים והמערבונים ההירואיים משנות החמישים. הדיבוב - טוב, ג'וני דפ זה ג'וני דפ, אבל גם ביל נייהי שמדובב את הנחש הרע קליבר. העלילה מורכבת ומסובכת (למרות שברגע שמבינים שנמצאים ב'צ'יינה טאון' הכל מתברר), והדיאלוגים מבריקים. יש גם קצת אידיאולוגיה. קצת מסר אנטי קפיטליסטי - לא יותר מדי, סך הכל סרט ילדים אמריקאי - וקצת מסרים ירוקים, אבל לא מעצבנים רדודים ונדחפים כמו וולי או אוואטאר. וולי ואוואטאר דחפו לך את האידיאולוגיה הירוקה (במקרה של אוואטאר - ירוקה וקצת פשיסטית) בכפית, תרצה תאכל לא תרצה גם תאכל. כאן היא מגיעה במנות קטנות בלי שתרגיש. וזה נחמד.

 

אז בקיצור - רנגו. ללכת. עם או בלי הילדים. פורים שמח.

נכתב על ידי אבו אלמוג , 20/3/2011 19:46   בקטגוריות קולנוע  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבו אלמוג ב-22/3/2011 18:38



121,726
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבו אלמוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבו אלמוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)