הבלוג של אבו אלמוג

היום ביקשה ממני חברות בפייסבוק מישהי שלא הכרתי. אבל לפעמים מאחורי בקשות כאלה עומדים כל מיני דברים. אז גיגלתי אותה וגיליתי שהיא קשורה לכל מיני דברים שמעניינים אותי ושאני אוהב, ובסוף אישרתי את החברות. אבל בתהליך הזה מצאתי גם את האתר הזה, שזה אתר של אנשים שעשו לעצמם רשימה של עשר משימות שהם מתכוונים ליישם בתוך ארבע מאות ימים, והחברה החדשה שלי היא אחת מהן, ואכן שמה לה למטרה יעדים מרגשים ונשגבים, וזה סבבה כי אני אוהב אנשים עם יעדים בחיים.

אז חלק מהם רוצים ללמוד איטלקית, לקפוץ באנג'י, הרבה רוצים לפרסם ספר, ויש כל מיני דברים מעניינים ויפים אחרים.

על אף סלידתי משיטות אמריקאיות לשיפור עצמי, ומאנשים ודברים שמזכירים לי את אלון גל, רוברט קיוסאקי, רובין שארמה ומגזינים לנשים (טוב... פמיניזם פמיניזם פמיניזם. מגזינים המייעדים עצמם לנשים. שנשים לא ממש קוראות אלא רק בתור לאורתודנט, ואם במשפחה האבא לוקח את הילדה לאורתודנט אז לפעמים גם הוא מעלעל), הייתי יכול להתחיל לפרסם רשימה משלי -

לסיים את כתיבת התזה.

ללכת עם הילדה שלי לקונצרט של בוב דילן ולגרום לה לאהוב אותו.

לכתוב את הרומן העברי הגדול של המאה ה-21 העוסק בדמותו של דאהר אל-עומר.

וזומבים. להכניס שם כמה שיותר זומבים.

למכור את הזכויות לסרט בכיכובו של אדם סנדלר בתפקיד דאהר אל-עומר, ומיה קירשנר בתפקיד פאוזיה.

להקים בגליל סולטנות יהודית ערבית ברוח חזונו של דאהר אל-עומר.

ללכת לפסיכולוג ולהיפטר מהפיקסציה לדמותו של דאהר אל-עומר.

וכיוצא בזה.

אבל אין בזה שום טעם. יש לי רשימה של יעדים קצרי טווח להיום, נאמר עד השעה 3:

לנסוע בגליל ולשרוד את הנהיגה המטורפת של הנהגים שמסביבי.

בטראנטה שלי שגם כך לא משהו.

להופיע בבית משפט, לחקור עדים שלי ושל הצד השני. לשכנע שהצד השני שקרן והצד שלי דובר אמת.

לא להקיא במהלך כל התהליך הזה.

לא לקבל התקף לב בגיל 43 הנובע מעודף משקל, חוסר פעילות גופנית, ועצבים עצבים עצבים.

לא להתעצבן מאוד כשמקבלים את ה-SMS היומי מהבנק.

לא לפחד מאוד כשמקבלים את ה-SMS היומי מהבנק.

החיים הם אך מאבק של הישרדות יום יומית. היעד הנשגב ביותר של אנשי הרשימות (להביא שלום עולמי!) הניתן להשגה ביותר (לאכול שבוע שלם רק שניצל ופירה!) או האישי ביותר (לעלות על קברו של הדוד משה ולהתעמת איתו על כל מה שהוא עשה לי בילדותי) יכול להתקרב מאוד, אך להיקטע, באופן אופייני במקרה שלי בשל נהיגה של צעיר בן 19 מכפר מנדא (אין גזענות, חבר'ה. זו באופן רשמי בירת תאונות הדרכים של המזרח התיכון, ואני נוסע שם מדי יום), או רגע של חוסר זהירות. או סתם, אתם יודעים, סיום בנוסח אלביס פרסלי / ג'רי גרסיה. אבל בלי להנות מהחיים רבע ממה שהם נהנו. או סתם, כמו שכתב מאיר אריאל 'המיחוש הזה, שפעם כאן פעם כאן' יתברר סוף סוף שהוא הדבר האמיתי, ורק אספיק להגיד 'צדקתי', לפני שאפול שדוד. וחוץ מזה, אתם יודעים, הבנאדם מצוי על סף פשיטת רגל תמידית. ג'אנקי של אשראי. רץ כמו מטורף במרוץ העכברים, כמו בנאדם שעושה ג'אגלינג תמידי. ואם כדור אחד נופל אז זה הסוף. אז יעד ל-400 ימים? מי יודע מה יקרה מחר? וחבר'ה - יש לנו מלחמה אזורית בספטמבר, שכחתם? בואו נהיה ריאליים. לכולנו יש יעד אחד בדיוק. לשרוד עד מחר במצב הכי טוב שאפשר. כל דבר מעבר לזה זה צ'ופר.

זו כמובן הזדמנות להביא לכאן בפעם השלישית בתוך שנה את דברי החכם מכל אדם - "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה."

מי מבין המנויים שקיבל מייל על פוסט מאתמול, אז פירסמתי משהו תת רמה, ומייד מחקתי אותו. מצטער, אשתדל שזה לא יקרה יותר.

למרות הכל - בוקר טוב ויום נפלא לכולם!