הבלוג של אבו אלמוג

מסע הבחירות יצא לדרכו. אתמול התפרסם "כרוז מס' 1" באתר הגוגל של אשחר, ומכיוון שנקטע באמצע בגלל איזה מגבלה טכנית שלא הייתי מודע לה, יצא מייד לאחריו "כרוז מס' 1.5" והיום יצא "כרוז מס' 2". הכרוזים עוררו עניין מסויים, והביאו לי לתגובות רבות.

אם מישהו מקוראיו הקבועים של הבלוג הזה, שרגלו לא דרכה מעולם באשחר, מדמיין את אשחר, ייתכן שהוא מדמיין יישוב שתושביו נערי גבעות קפצניים, צרי מוחין וגזענים, סורגי כיפות להכעיס וזוללי ערבים לתיאבון. אין דבר רחוק מהמציאות מראייה זו. גיליתי מחדש את אשחר ותושביה. זה ציבור יקר, פלורליסטי בכל מובן של המילה, פתוח לרעיונות, ובעל דעה ומחשבה משלו. ואני מתכוון לזה.

קיבלתי הרבה תגובות. השליליות באו מהכיוונים שהייתי יכול לצפות להם (דודי, אל תיקח את זה באופן אישי, אבל אם כבר הפכנו ל'זוג' וצוחקים עלינו במסיבת פורים, אז אני די יכול לצפות לתגובה שלילית שלך למסע הבחירות שלי, לא?). התגובות היו מרירות פחות וכועסות פחות משחשבתי. הסתתר מאחוריהן, לדעתי, פחד רב, ולזה עוד אגיע. לא הייתה שם השינאה המרירה שניתן היה לצפות לה, פרט לתגובה אחת, שהגיעה במייל הפרטי ולא הציבורי, ומסרה לי כי 'את האויבים שלך אתה קונה ביושר'. היה גם שיר. תראי - אני נורא שמח כשכותבים עלי שירים, ורואה את זה כמחמאה. לא נעלבתי מ'מצקצק בלשון' או 'משפחת תופל' (אני חושב שזה נועד להשוות את עצתי לעצת אחיתופל), ואני מוכן לתת לך עצות מקצועיות לפני פירסום השיר הבא. לא שפירסמתי משהו, אבל מי שמכיר אותי יודע שחמשירי הזימה שלי - להיט. וזה דווקא ז'אנר שדורש דיוק בחריזה, במשקל ובפאנץ' ליין, מה שיכול היה להוסיף לשיר שפירסמת.

התגובות החיוביות היו מעיין מפכה של מרץ למסע הבחירות שלי והמשך המגורים שלי ביישוב, והן הגיעו מהמקומות הצפויים, אך גם ממקומות פחות צפויים, ומקומות בכלל לא צפויים. הגיעו תגובות חיוביות שתמכו בי בגלוי, במייל שכולם רואים, ובנסתר, במייל שרק אני רואה. סיפרו לי סיפורים שרק המחישו את דעתי שיש כאן בעייה, ושיש לפתור אותה. כתבתי על "עשרה צדיקים". יש הרבה יותר מעשרה. ואשחר היא לא סדום, חלילה! היא מזכירה לי את מוסקבה של בולגקוב. את המוסקבאים הללו, שעליהם אמר וולנד "הם בסך הכל בני אדם... טוב, הם קלי דעת... אבל מה לעשות... גם רחמנות מתדפקת לפעמים על ליבותיהם... בני אדם כבני אדם... באופן כללי הם מזכירים את אלה שקדמו להם... ורק בעיית הדיור קילקלה אותם..." תודה! תודה! תודה! אוהב את כולכם!

אבל התגובות המעניינות היו אלו המתלבטות. מאנשים שאומרים שהם נורא מבינים אותי, אבל הם מפחד ללכת את הצעד האחד הנוסף קדימה. מאנשים שרואים את נקודת הראות הפלורליסטית באופן חיובי, אבל משהו בפנים עוצר אותם לפני הצעד הבא.

זה פחד. אני חושב. פחד מהשונה. ראו כמה מנגנונים הקמנו בשביל לשמור על עצמנו. השער הצהוב הפיזי מבטא מנגנונים של ועדות קליטה, וועדות קבלה, וועדות ערר, והסוכנות היהודית, והתנועה המיישבת, והאגודה השיתופית. כל אלו אינם רלבנטיים ליישוב הזה שמעודו לא הצמיח ולו דרדר. - לא נכון, יש בוסתן קהילתי לא רע, אבל כולם יודעים שלא בשביל זה התכנסנו כאן - חומות על גבי חומות על גבי חומות, שלכולן מטרה אחת. לחצוץ בין ה'לא רצויים' המפחידים, האנשים האלה ששונים מאיתנו - ובינינו.

כאן מתבקש ניתוח סוציולוגי - בורדזיאני (הקוראים שזה לא ממש מדבר אליהם יכולים לעבור לפיסקה הבאה, אבל אני מוכרח. מצטער). יש כאן שדה בורדזיאני קלאסי, שהמיוחד בו הוא פיתוח המנגנונים האלה, שאינם דרושים לאיש, שאינם מועילים ולו לעצמם, ולכולם תפקיד אחד, והוא התפקיד שאותו מכחישים כולם. איזו קבוצה הגמונית שומרת בידה את ההון התרבותי והחברתי, ואיזו מודרת מכוח כללי המשחק שכפתה הקבוצה ההגמונית? ומדוע אנשי הקבוצה ההגמונית שהרוויחו כבר במשחק ו'התקבלו ליישוב', מפחדים ללכת את הצעד הנוסף, ואפילו להודות בכך שלכך נועדו כללי המשחק? אבל זו טיוטה לתזה שכבר לא תיכתב. לפחות לא על ידי.

אני רוצה להפיל את החומות. אני רוצה לחבק כל מי שבא להיות שכן שלי. יש עוד אנשים שרוצים את זה. יש אנשים שמודים שהם רוצים את זה, ויש אנשים שמפחדים להודות בכך בציבור, ויש אנשים שמפחדים להודות בכך בינם ובין עצמם. אני רוצה לחיות בלי פחד. אני רוצה חברה שכל אחד יכול להביע בה את דעתו בלי "לקנות שונאים". חשבתי שזה לא יכול לקרות באשחר. טעיתי. אשחר היא מקום טוב בהרבה ופתוח בהרבה משחשבתי.

אין לי מושג מתי יהיו הבחירות, אם יהיו. זה יכול לקחת שבועיים או חודש, או שמאיזה סיבה זה בכלל לא יקרה. בזמן הזה הכל יכול לקרות. אני יכול להתקל בגילויים של שינאה וטינה שיגרמו לי לרוץ לכאן ולבכות לכם. אני יכול להיתקל באהדה שתגרום לי להשתפכות מביכה נוספת בנוסח הזה. היום אני אוהב את אשחר, ואת התושבים שלה. את כולם. מחר אולי ארגיש אחרת. אבל תנו לי לחוות את התחושה הזו, שמגיעה לראשונה מזה הרבה שנים, שאני שייך. קצת אפילו. אני יודע שהיא תעבור, ויכול לנחש שלא ייקח זמן רב שהיא תעבור, אבל כרגע אני מרגיש את התחושה הזו, ומתענג עליה כל עוד היא נמשכת.

אסיים בהערה לגבי הסיסמה. את הכרוזים שלי במייל של אשחר אני מסיים ב'גל אחד טוב נגד השער הצהוב' שהציע ברוך (תגובה עויינת משהו בגוגל גרופ, ברוך, אבל אני אוהב אותך ולא יעזור לך). עם כל הכבוד לברוך, ויש כבוד, אני צריך משהו יותר קולע. האופוזיציה הציעה כבר את "הצבעת גל - קיבלת צונאמי" ו"גל קליטה עכור", ואני צריך משהו שייקח אותם בסיבוב. עורכים לשוניים! פירסומאים! איפה אתם? תבריקו!

בברכת

גל אחד טוב נגד השער הצהוב

שבת שלום!