הבלוג של אבו אלמוג

מה יקרה לי אם ממש ברגע זה אקרא להחרים את מוצרי ההתנחלויות? -וחלילה לי. המחוקק הביע דעתו שזה נו נו נו ואני אזרח טוב ושומר חוק - הדעה הרווחת היא ששוטריו של חבר הכנסת אלקין, לבושים במדים שחורים, ידפקו על דלת ביתי, ויקחו אותי למקום מבודד בו אעבור חינוך מחדש לציונות ויהדות, ולאחר זמן מה אשוב, מטוהר, ליישובי, כשזו הפעם אני אכן ראוי להיקלט בו. מי שקצת טרח וקרא את החוק הבין שאין כאן עבירה פלילית, ולכן עליו לצפות לכך שעשרות מתנחלים זועמים יציפו אותו בתביעות. מי שרוצה לדעת יותר מופנה לדף האינפורמטיבי והמעניין הזה של האגודה למען האזרח.

עם כל ההסתייגויות לגבי ייעוץ משפטי (אל תאמינו לי. אני לא מתעסק בזה. אני רק גובה קטן של חובות בעפולה. הכל על אחריותכם) למה באמת אפשר לצפות? אז החוק אומר שלא ממש צריך להוכיח נזק - מה שבאמת די קשה, ושבית המשפט מוסמך לדון כל מקרה על פי "נסיבות ביצוע העוולה חומרתה והיקפה". במקרים אחרים נתן המחוקק איזה קנה מידה. כך, למשל, פיצויים ללא הוכחת נזק בתביעת לשון הרע עומדים על סכום מקסימלי של 50,000 ש"ח אם העוולה בוצעה שלא בזדון, ו-100,000 ש"ח אם הייתה בזדון. כאן אין קנה מידה כזה, לטוב ולרע.

אז בואו ניקח את ג', אזרח פטריוט ואוהב עמו, שסבור שההתנחלויות הן מכשול לשלום, ולכן יש להחרים את תוצרתן. ברגע של עוז ואומץ שינה ג' את תמונתו בפייסבוק ושם מין באדג' כזה קטן שקורא להחרים את תוצרת ההתנחלויות. צ' דודתו המתנחלת של ג', וחברה שלו בפייסבוק, מאוד זועמת על כך, וסבורה שהבאדג' מונע ממנה למכור את פרחי הפטוניה הנפלאים שהיא מגדלת בחממתה בהתנחלות ראמי צוקית שליד קרני שומרון. היא מגישה כנגדו מייד תביעה לבית משפט השלום בתל אביב. בה בעת נ', מתנחל וטוקבקיסט קבוע בבלוג שמפרסם ג', זועם אף הוא וסבור שהבאדג' מונע ממנו למכור את שמן הזית הכשר למהדרין "נ נח נחמן בכבישה קרה" שהוא מגדל בחוות היחידים שלו "קרני פשפשים ג'" בגבעה שאפילו הוא לא יודע איפה היא, ושממילא הגיע הזמן לעשות משהו עם הג' השמאלני הזה, ומגיש מייד תביעה לבית משפט השלום בירושלים.

בתל אביב דן בתביעתה של צ' השופט ר', המוצא כי אכן נעברה עבירה על החוק, וזו עוולה אזרחית. הנסיבות, כך הוא סבור, הן חמורות במיוחד, כי ג' החצוף פעל בדיוק באופן שאותו ביקש המחוקק למנוע, ויש להניח כי משראו קוני הפטוניות העתידיים את הבאדג' בפרופיל שלו בפייסבוק, ובידעם את הקשר שלו לחממות במושב ראמי צוקית, נמנעו מלהגיע לשם ולרכוש פטוניות. המדובר במעשה זדוני, קובע השופט ר', ובהתאם לכך הוא פוסק לטובת צ' מיליון ש"ח.

בירושלים דן בתביעה השופט ס', המוצא כי את החוק, כחוק הסותר את זכות היסוד של חופש הביטוי, המוגנת על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרש באופן מצמצם ודווקני, כי בנסיבות ביצוע העוולה עומדת לג' ההגנה שביקש לממש את חופש הדיבור שלו המוגן על פי חקיקת היסוד, ובשל כך הנסיבות הן מקלות במיוחד, ויש לדחות את התביעה בשל היותה "מעשה של מה בכך" שלא ניתן לפסוק פיצויים בגינו על פי סעיף 4 לפקודת הנזיקין. הוא דוחה, אם כן, את תביעתו של נ', ופוסק לטובת ג' הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח (זה לא יעזור לו, שכן הוא גר ברחוב והגיש התראת פשיטת רגל, בשל כך שצ' שלטובתה עומד פסק דין על מיליון ש"ח עיקלה לו את הצורה).

אני מניח שעד מהרה יסומנו בתי המשפט. יימצא, למשל - דוגמה בלבד ללא קשר למציאות - כי תביעות מסוג זה מקבלות אוזן קשבת יותר בירושלים מאשר בנצרת. מכיוון שעל פירסום באינטרנט אפשר להגיש תביעה בכל מקום שיש לו גישה באינטרנט, יהיו שופטים ובתי משפט שיטבעו בתביעות מסוג זה, ושופטים ובתי משפט שתביעות אלו לא יתקרבו אליהם.

מה זאת אומרת? זאת אומרת בערך מה שאומרת העובדה שביבי נעלם מההצבעה על החוק עצמו. מדינת ישראל, כמדינה, מושכת את ידה מהעניין הזה. הפרטנו את  המאבק הפוליטי, למדינת ישראל אין בו עוד כל עניין. המדינה אינה רואה עצמה צד להליך. היא לא קבעה שהחרם הוא פלילי ולכן ייאכף על ידי כל כוח האכיפה שיש למדינה במישור הפלילי. היא משאירה את האכיפה ליזמה הפרטית המופלאה של המתנחל המשועמם עם יותר מדי זמן פנוי וכסף לאגרת בית משפט. כאן כל כללי המשחק פתוחים. הכל יכול לקרות. ישחקו הנערים לפנינו. חוסר העניין של המדינה בהליך הוא כה רב, עד שלא טרחה גם לתת לשופט מטעמה איזה בסיס מוצק שעליו יוכל להשעין אדני פסיקתו.

אני לא מתעלם מההוראות המינהליות של החוק, מניעת השתתפות במכרזים והסרת הטבות ותמיכה, שלכאורה מראות על עניין כלשהו של המדינה בהליך. בואו נראה את הפקיד במוסד הממשלתי שינסה להזיז שקל אחד מימין לשמאל עם הסעיפים האלה ויבלה את שארית ימיו בעתירות מנהליות ובג"צים. בהחלטה מינהלית צריך להראות שיקול דעת סביר, ולא שרירותי, לקבל אותן על סמך תשתית עובדתית אמינה, ובאופןראוי, ללא אפליה וכיוצא בזה. המון מבחנים שכל החלטה על הסרת תמיכה תתקשה לעבור. אני רואה את השר מבקש מהפקיד הבכיר להפעיל את הסעיף. זה מפנה את ההחלטה לחוות דעת של היועץ המשפטי של המשרד. היועץ המשפטי של המשרד עומד די אין אונים, ובסופו של דבר העניין מתמסמס ונקבר.

זה יוצר כל מיני דברים מוזרים. למשל, אם עברת עבירה פלילית, אפשר לשפוט אותה עליך רק פעם אחת. בעניין חוק החרם זה בלתי מוגדר. ההפרטה של ההליך יוצרת מצב בו כל בעל מפעל לגידול חסה בשטחים, מעוגיות עבאדי ועד ייקבי רמת הגולן (אותם אני קורא שלא להחרים! הגוורצטרמינר שלהם אלוהי, ולא איכפת לי אם כל השמאלנים בעולם יחרימו אותי על המשפט הזה) יכול לתבוע באופן נפרד. לא צריך להראות קשר סיבתי, לא צריך להראות כלום. פשוט, אני בשטחים, קראת להחרים, אתה חייב לי כסף. מה שאומר שאפשר לתבוע כל מפר עשרות, מאות ואלפי תביעות נפרדות, והוא יצטרך להתגונן מפני כל אחת ואחת מהן.

אז למי שצועק "פשיזם" זה לא פשיזם. זה ליברליזם טוב. יוזמה פרטית ברוכה. צעד נוסף בהפרטה. פשיסט אמיתי לא היה מוותר על הנוכחות של המדינה מהשלב בו מתבצעת העבירה, עד השלב בו מחוייבת המשפחה בעלות הכדור ששימש להוצאה להורג. ביבי לא פשיסט, ולא רוצה להיות פשיסט. הוא ניאו ליברל לדוגמה. הוא החליט להפריט את העניין. לא שזה יותר טוב. אם קריאה לחרם הייתה עבירה פלילית והיו עוצרים אותי, ברגעים האחרונים לפני ההוצאה להורג, כששירת "תחזקנה" על שפתי, הייתי מרגיש את עצמי מרטיר וכמעט סבבה. במצב הנוכחי כשמגיע עוד הפעם כתב התביעה, על ידי המתנחל החמישי בסבב שהחליט שהבאדג' שלי בפייסבוק מפריע לו לשווק את עגבניות השרי, ותובע אותי בבית משפט השלום באילת, אני פשוט אדפוק לעצמי כדור בראש מרצוני, ולא ארגיש עם זה סבבה בכלל. יש משהו מאוד מתיש בלהיות צד למשפט אזרחי. מנסיון.

אז איפה אנחנו בדיוק? לא מוסוליני, וגם לא פרון. גם לא סטאלין. החבר'ה האלה רצו שהמדינה תהיה מעורבת בכל דבר ועניין עד לפרט האחרון. הם לא היו מוותרים על האכיפה בעניין אידיאולוגי ומשאירים אותה ליוזמה הפרטית. אולי גם לא פוטין. רוצח העיתונאים הזה הוא אולי מופרט בהרבה מקודמיו, אבל אני די בטוח שלא היה שומט מידיו את המושכות בעניין כה רגיש. זה מאה אחוז ביבי טהור. מין המצאה ישראלית כזו. כמו הטפטפות והדיסקאון קי. מדינה ללא מדינה. לתת לכוחות השוק לפעול ולראות מה יקרה.

נו... חזרנו לפוקו. האמירות שלו ב"לפקח ולהעניש" שמנגנוני הפיקוח הפנאופטיקונים של המשטר הליברלי גרועים בהרבה ממנגנוני הענישה הפרימיטיביים שקדמו להם, מקבלת כאן איזה טוויסט מוזר. אם מסתכלים על המנגנון המוזר והמבוזר שנוצר כאן, מנגנון של יוזמה חופשית שנועד לפקח ולמשטר וליצור את אותו מצב של ציות שקט שעליו מדבר פוקו, רואים כאן איזו מפלצת אבולוציונית מוזרה - משטור ללא ממשטר, אכיפה ללא אוכף, פנאופטיקון ללא עין מרכזית. מצב בו האסירים מסתכלים ושומרים זה על זה, כשלאסירים מימין ניתנות אלות לחבוט בהן באסירים משמאל.

אז הקריאה של יוסי גורביץ' לחברי הכנסת מהשמאל לפרוש מהכנסת היא די מיותרת, עבר זמנה. הכנסת הודיעה רשמית שאין למדינת ישראל כל עניין בנושא החרם. היא העבירה את המאבק הזה למנגנוני השוק, ליזמה הפרטית. המאבק הפוליטי עבר רשמית מהכנסת לרחוב. מה יהיה? עוד חודשיים תהיה מלחמה ואחריה הכל ייראה אחרת. בחודשיים האלה יש את פגרת בתי המשפט, ואפילו כתב הגנה לא יצטרכו להגיש. אז הנסיון החברתי המרגש הזה נדון לקטיעה באיבו.

עוד מילה קטנה על אשחר למכורים בלבד - זה לא נגמר. יש עוד כל מיני זנבות וכאלה, אבל אני מחכה שדברים יתגבשו כדי להוציא פוסט מסודר.