הבלוג של אבו אלמוג

אתחיל בווידוי קטן. יש לי קשרים כאלה ואחרים לישיבה. ממש, עם אברכים וכאלה. אם אי פעם מישהו יקשר בין הבלוג הזה לבין הישיבה הזו זה לא יעשה טוב לשני הצדדים, כי אנשי הישיבה לא יודעים איזה שייגעץ הולל הוא עורך הדין המכובד שלהם, אבל כבר כמה שנים שאני נותן להם את השירות של החתמת תצהירים בתעריף מוזל מאוד. יש לזה כל מיני סיבות היסטוריות, רגשיות ופוליטיות, ויש לי גם כבוד אדיר לעומד בראש הישיבה - כן, רב אורתודוכסי, אולי אפילו שמעתם עליו - אבל זה בסופו של דבר עניין שלי. התצהירים האלה הם לפעמים תצהירי דחיית שירות, וכאן צריך שלושה ארבעה פוסטים כדי להסביר וקצרה היריעה, אבל לרוב תצהירי 'הורה לומד' שכאן אני מרגיש שאני עושה שירות של ממש לאוכלוסיות חלשות. הם מגיעים אלי לרוב באוטובוס מהמקום בו נמצאת הישיבה (בטווח של 20 ק"מ מהמקום בו נמצא משרדי), ועדיין זה משתלם להם לחתום אצלי. לאמשנה. לפני כמה ימים הגיעה קבוצה של ארבעה חמישה מהם לחתום על תצהירי הורה לומד. הייתי עסוק במשהו ומוטרד ממשהו, כרגיל במשרד, ולא ממש שמתי לב למה שקורה. קיבלתי מכולם את תעודות הזהות, הראיתי להם איך למלא את הטופס ואיפה לחתום, וכל זה קצת בבהילות, ובפחות מאור פנים ממה שניתן היה לצפות, ותוך כדי שאני פחות או יותר מדפיס סיכומים באיזה תיק תוך כדי. כשסיימתי, לקחתי לעצמי עוד כמה שניות לעבור על איזה מסמך, וכשהרמתי את ראשי, ראיתי אחד מהם, כשידו מושטת לעברי, וחיוך גדול על פניו. כמובן שלחצתי את ידו הודיתי לו שנעזר בשירותי ואיחלתי לו כל טוב. אבל החיוך נותר אצלי עוד הרבה זמן. לא היה שום שמחה בחיוך הזה, ושום מאור פנים. היה שם פחד גדול. היה שם רצון להכרה כאדם שווה. הייתה שם את התחושה של אדם שיוצא מהטריטוריה הביתית שלו למקום מפחיד, ונאחז בכל קצה קש. בימים האחרונים הפך כנראה העולם שמחוץ לשכונות החרדיות לעויין יותר למי שמעז לצאת אליו כשהוא לבוש כחרדי.

בקיץ האחרון היו אנרגיות אדירות. כולנו צעדנו ביחד. הייתה תחושה של שינוי חברתי. הייתה תחושה של סולידריות. היה משהו שלא ראיתי ב-43 שנותי, וספק אם אראה עוד. מישהו עומד בצד ושואל את עצמו לאן לקחת את האנרגיות האלה ומה לעשות איתן. אחד מהם זה ביבי. הראשון שזיהה את הצורך בשינוי חברתי. השני זה יאיר לפיד. יש עוד, אבל שניים אלו הם הגרועים ביותר. הכיוון הכי גרוע שהאנרגיות האלו יכולות לקבל זה שינאת חרדים.

שינאת החרדים היא טרנד מאוד נחמד, וכבר היה מי שגזר את הקופון. אבא של יאיר. לא שיצא לו מזה מי יודע מה. כמו כל מפלגת מצב רוח שינוי התפוצצה ועפה לכל כיוון בחתיכות קטנות ומכוערות. אז משינאה לא יוצא שום דבר טוב. שינאה משרתת תמיד מישהו אחר. לא אותי ולא אותך. אז יכול להיות שביבי ירוויח, ויכול להיות שדווקא הקריין מדושן העונג עם החיוך של החתול ששומר על השמנת (מתי יפרידו בין החתול הזה לבין השמנת של מהדורת החדשות בערוץ הכי פופולרי במדינה?). אני בטוח לא ארוויח מזה כלום, וגם אתם לא.

אני רואה את הקבוצות בפייסבוק ואת הסטיקרים ואת הטוויטים (והנה דוגמה מהדקה האחרונה). זה הולך בדיוק למקום הזה - נגד חרדים. אז ככה. יאיר לפיד מרוויח מזה. אם מישהו חושב שזה טוב - בבקשה, שיסביר לי גם למה זה טוב. אני מנסה לקרוא את ערימות המילים שהוא מגבב מדי שבוע ב'ידיעות אחרונות' ולא מוצא שם את הגליק הגדול, אלא להיפך. גם ביבי גם מרוויח מזה. כי הדיון הוא לא על איך לא קרה כלום מהקיץ, ואיך כל האנרגיה הזו הלכה לאיבוד, ואיך לא קיבלנו שום דבר מכל הדברים שביקשנו, ואיך מדינת ישראל הופכת למצורע בינלאומי, אלא על הדרת נשים, ונוער גבעות, ואם שיבחו אותו בנאום של השריפה בכרמל. גם אני חטאתי בזה, כי הקריינות הזו של דן כנר הייתה די שוק בשבילי, אבל כל דבר כזה לוקח את הדיון למקום מאוד לא נכון. אז מלחמה בינינו ובין הפלסטינים זו הסחה, אבל זו הסחה יקרה. שנאת חרדים זה הכי זול, וזה הולך יופי. לא צריך לעשות כלום בשביל זה. רק לעמוד מהצד, לחכך ידיים, ולראות איך אוכלוסיות שונות בארץ האומללה שלנו נלחמות זו בזו, וזה הדבר שביבי עושה הכי טוב, אפילו יותר מלנאום באנגלית.

ועוד וידוי. יש לי דודה חרדית בבית שמש, ובני דודים חרדים בבית שמש. אני מסרב להסתכל עליהם בכל צורה אחרת מבני אדם שווי זכויות, בני אדם כמוני, שנאבקים על הדרך שהם רואים כלגיטימית לקדם את ראיית העולם שלהם.

אז לגופו של עניין, השאלה של איזה זכויות קולקטיביות לתת לאיזה אוכלוסיות היא שאלה טובה. עד כמה ניתן לתת לחרדים לנהל את ענייניהם במקומות בהם הם מתגוררים זה עניין לדיון. הדיון הזה ראוי להיות פתוח וענייני ומבוסס על הבנה לצרכי שני הצדדים, על תקשורת חופשית, ונקי לחלוטין משנאה ומפחד. ברור שסגירת רחוב בשבת בשכונה חרדית היא לגיטימית, ומדרכות לנשים ולגברים זה לא לגיטימי. ברור ששלט המבקש מאישה ללכת בלבוש צנוע בשכונה חרדית זה לגיטימי, ושלט הדורש ממנה לעבור לצד השני של המדרכה אינו לגיטימי. דיון כזה לא נערך, כי יש כאן אווירה של שינאה ושל פחד. פחד הדדי. אגב, הדיון הזה עצמו צריך להיערך לגבי כלל הקבוצות הדורשות זכויות קולקטיביות בישראל, ובראש ובראשונה הקבוצה הערבית. זכויות קולקטיביות שניתנו לחרדים כמעט מימי קום המדינה הם דבר שהערבים רק יכולים לחלום עליו.

אסור אסור אסור להדיר נשים. שאלת מתיחת הקו הרב תרבותי - עד כמה ניתן להתחשב בזכות הקולקטיב במקום בו היא באה על חשבון זכות של חבר אינדיבידואלי של הקולקטיב ליחס שווה ולמלוא זכויות האדם שנותנת ראיית העולם הליברלית היא שאלה שרבים וטובים דנו בה, ויש לה המון תשובות. אי אפשר לדון בה ואי אפשר לתת את התשובות באווירה של שינאה ושל פחד, של דמוניזציה והסתה. כל אלו צריכים מייד לרדת מהשולחן.

אז איך נעזור לנעמה הקטנה, שיורקים עליה בדרך לבית הספר? נעמה הקטנה חיה במקום שהמדינה נטשה, ולכן קל מאוד להפר את החוקים, לקבוע כללים חדשים, ולעשות כל מיני דברים קיצוניים. לאף אחד לא איכפת מבית שמש. הבעייה של נעמה הקטנה היא שהיא גרה בעיר המדורגת 3 מתוך 10 בדירוג החברתי-כלכלי. שאחוז הזכאים לתעודת בגרות היה 39.4% ושהשכר הממוצע של השכירים היה 5,505 ש"ח. זה בדרך כלל הולך עם ואקום באכיפת החוק. הסיבה שנעמה הקטנה סובלת מקיצוניים שיורקים עליה בדרך לבית הספר, היא בדיוק הסיבה שאיבתיסאם הקטנה מטובא-זנגרייה רואה מלחמת כנופיות בדרך לבית הספר, ושאתמול השליכו רימון צה"לי על הבית שבו גרה החברה שלה. מישהו הרים את הידיים ואמר "לא איכפת לי". מישהו החליט שלשם מדינת ישראל לא מגיעה. אז הסיכוי של נעמה ושל איבתיסאם לקבל תעודת בגרות הוא הרבה פחות מהסיכוי של אלמוג ממשגב, או אריאל מגבעתיים. סביר להניח שאם מישהי מהן תעבוד, היא תרוויח הרבה פחות מהממוצע הארצי. או מגבר שעובד באותה עבודה. אלו הבעיות שלהן. השאר חמור פחות. היריקות בדרך לבית הספר הן רק סימפטום להזנחה. מדינת ישראל צריכה להגיע למקומות האלה. משרד המשפטים, והמשרד לבטחון פנים, אבל גם משרד החינוך ומשרד התעשייה והמסחר, ועוד משרדים כאלו, שיתנו לנעמה תחושה שהיא אזרחית שוות זכויות במדינה, ולאידיוט שיורק עליה תחושה שיש דין ויש דיין והוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. בשביל זה צעדנו בקיץ. לא בשביל לשנוא את תושבי בית שמש. בשביל לעזור להם. בשביל להביע איתם סולידריות. בשביל ללכת איתם יד ביד.

אז חג מולד שמח.