הבלוג של אבו אלמוג

נתחיל מגילוי נאות? רוני אשכול היא חברה מאוד טובה שלי, ויש לנו פרוייקט יצירתי משותף. היא גם מפרסמת בהוצאה שלי, זב"מ. מכיוון שזה הספר הראשון (וכנראה שלא האחרון...) שהיא מוציאה לאור, ואני כבר הוצאתי כמה ספרים בזב"מ, ליוויתי קצת  את רוני בתהליכים של הוצאת הספר לאור. עד השבוע, לא קראתי אלא את הכריכה האחורית.

אז זו אזהרה מאוד רצינית שאני לא אובייקטיבי ולא יכול להיות אובייקטיבי. מצד שני פנטזיה היא לא כוס התה שלי, ואני מניח שאילולא הייתי מכיר את רוני לא הייתי קורא את עלמא, ואז הייתי מפסיד משהו טוב.

עלמא הוא ספר על רועה קטנה היוצאת למסע של גילויים בעולם בדיוני. איני רוצה לקלקל לאיש את הקריאה, ולפגוע ולו מעט מההנאה שבקריאה, ולכן לא אספר דבר מעבר לכך על העלילה.

אז עלמא מכריז על עצמו כספר פנטזיה, שהמקורות שלו הם בפילוסופיה היהודית. אני מבין קטן מאוד בפילוסופיה יהודית, וזיהיתי שם מגוון של השפעות החל מסיפור משה בתבה וכלה במטריקס, דרך כל מה שבאמצע. הספר, כנראה, די עמוק ודי כבד, ובנוסף לפילוסופיה היהודית זיהיתי שם גם קצת גנוסטיציזם, וקצת זרתוסטרא (לא זה של ניטשה, למרות שיש כאן מסע שמסעו של זרתוסטרא אצל ניטשה קצת מהדהד בו). אבל כל מה ש'רוחני' תמיד היה עבורי מאוד סתום, ומה שמאוד מטריד את עלמא, נושא של דואליות מול איחוד, לא ממש מטריד אותי.

אז מה נשאר אחרי שהתעלמנו מהפילוסופיה? נשאר די הרבה. 463 עמודים מאוד גדושים, גם כששמים את הנושא הפילוסופי בצד. "עלמא" מתחמק מהגדרות. האם זה ספר למבוגרים? לנוער? האם זוהי פנטזיה? אלגוריה? אגדה? העדרו המוחלט של מין מהספר, לא רק בתיאורים, אלא גם במחשבותיהם מניעיהם וצרכיהם של הגיבורים, המחולקים סכמטית ל'גברים' ו'נשים', מבלי שאלו מגלים כל עניין זה בזה, והרקע המזכיר מאוד אגדות ילדים על מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות, לוקח אותנו לכיוון ה"פנטזיה לנוער". ובכל אופן, אנחנו עדיין לא שם. אם ניקח את הספר המכונן של ספרות הפנטזיה, "שר הטבעות", וכל ילדיו, נכדיו, ניניו וממזריו, אנחנו מוצאים כמה אלמנטים שבהחלט אינם קיימים בעלמא במפורש ובמוצהר. עולמו של טולקין הוא עשיר ואלים. הוא עשיר בגזעים, בשפות, בתרבויות. גיבוריו יוצאים למסע ארוך בארצות המתועדות עד פרטי הפרטים. עולמה של עלמא הוא דל במוצהר. עלמא חיה בעולם שבו האגדות, המיתוסים, ואפילו עצם השפה הכתובה הושכחו במזיד. עלמא עצמה לומדת קרוא וכתוב רק בסוף הספר. כמעט ולא ניתן יהיה למצוא כאן גם חרבות, קסמים, לחשים, שיקויים, דרקונים, שאין ספר פנטזיה ראוי לשמו המעז להיכתב בלעדיהם. זה לא העניין ב'עלמא'.

מהו הגזע אליו שייכת עלמא, והיכן נמצא עולמה? עלמא מכנה את עצמה ואת הסובבים אותה "בני אדם", אך כמה וכמה מאפיינים (והמעניין שבהם הוא כי נשות האדם יולדות ב'שגרים' של כמה צאצאים) אומרים לנו כי היא אינה אדם במובן בו אני אדם. העולם הוא עולם ובו שני ירחים, אך מה שהיה מעניין כל סופר פנטזיה – השפעת שני הירחים על הגאות והשפל (עניין חשוב בספר שחלקים חשובים מאוד בו מתרחשים על שפת הים או על אי), או אפילו ספירת החודשים (השנה בעולמה של עלמא היא בת תריסר 'דו ירחים'. פתרון הבורח מהבעייה), אינו מעניין את יוצרת 'עלמא' בכלל. אין המדובר ברשלנות. ההקפדה בפרטים במקומות אחרים, והעושר שניתן לגלות באותם מקומות, מראים שזהו תמרור אזהרה ולא הזנחה לא מכוונת. 'עלמא' אומרת לנו שאין המדובר בעולם בעל חוקיות המוכרת לנו, שאין המדובר בעולם טולקיני, המתנהל, כעולמנו, על פי חוקים קשיחים, אלא באגדה הנמצאת על סף האלגוריה אם לא מעבר לו. זו אזהרה שאין להסתכל יותר מדי על הפשט, אלא על הדרש.

מסעה של עלמא, על אף שהוא מתרחש במגוון של מקומות, בכפר, בעיר, ביער, במדבר, על שפת האגם, בים המורעל, באי הבודד, הוא מסע פנימי. התפאורות השונות הן רק עניין חיצוני. היא מגלה את עצמה, את ייעודה, אבל כאן אנחנו חוזרים לעניין ה'רוחני', שממנו ניסיתי לברוח קודם.

אם אמרנו שזו אגדה, ואגדה ארוכה למדי, עלינו להתייחס אל הספר כאגדה, ולחפש את הקסם שבו, ואז ההנאה מקריאתו היא רבה. הרובד הפשוט ביותר בו נקרא הספר כאגדה הוא הרובד הלשוני. שפתו של 'עלמא' היא אגדית. העברית שלו היא במשלב גבוה במדרג או שניים משפת הדיבור היום יומית, ועל אף שגיבורתו היא רועת עיזאות שאינה יודעת קרוא וכתוב ומעולם לא עזבה את כפרה העלוב והמוזנח, היא מדברת בלשון מאוד מצוחצחת.

מה שמוסיף הנאה לקריאה, ואפילו את קורטוב ההומור ההכרחי, שאינו מצוי במקומות ורבדים אחרים של הספר, היא השפה הייחודית שפיתחה רוני אשכול, המתארת את עולמה של עלמא. שפה זו מתבססת על הוספת נ' באמצע המילה, והחלפת האות הא בסוף המילה באות אלף, שמעניקים לספר נופך מעט תלמודי ומעט אגדי, ומקרבים אותו מעט למקור ההשראה ההיסטורי, סיפורי רבה בר בר חנה, הנוכחים בספר הרבה יותר מג'ון רונלד רעואל ודומיו. כך, למשל, אין עלמא לובשת אפודה, אלא אפונדה, לכפרה מגיעים נוודנים, היא רועת עיזאות, ובשערותיה רוחשות כינאות.

רוני אשכול טורחת ומוצאת שמות להמון אנשים, חפצים, יצורים ומקומות. "ענמלך" הוא סוג של סוס תבוני. ויש גם ערצלפים, צבוענים וחזרירים. בארץ ציחאר נפגשת עלמא עם שבעה ענמלכים, ונותנת לכל אחד מהם שם. כך גם ניתנים שמות פרטיים להמוני דמויות, עצים, יצורים, סוסים ודברים רבים נוספים, באופן שיוצר גודש אדיר, הם כמעט תשבץ מוחין מתוחכם. כך, למשל, משפחתה של עלמא, נקראת משפחת בבוזע, שם שעולות ממנו קונוטציות ל'בבון', 'בוז' ו'זיעה'. אך מדוע נקראת דמות שולית שבשוליות בשם המחייב 'אמיגדלה'? ומדוע נקראת כלבתה האהובה של עלמא בשם 'כלבתא', ביטוי שמצא את הדהודו במילה היידית 'קלפטע'? אפשר לבלות שעות על גבי שעות במדרשי השמות המרווים כל עמוד בספר. הספר הוא חידה בתוך חידה בתוך חידה, והוא דורש קריאה שנייה ושלישית (שאני מודה שטרם קראתי) כדי לרדת לעומקו עד הסוף.

אין כאן אלגוריה במלוא מובן המילה. אין כאן שום אנלוגיה לשום דבר שקורה כאן ועכשיו (למרות שיש רמיזות לעולם טכנולוגי שהיה ונעלם, שחרב או שהחריב את עצמו, והותיר את עולמה הלא טכנולוגי בעליל של עלמא) זוהי אגדה, מסע פנימי לעולם שונה, צבעוני מאוד, עשיר מאוד ומקסים מאוד. עולם של לשון ייחודית, עולם של דימויים ייחודיים, עולם מקסים ומרתק ששווה לבקר בו, עולם שבני נוער ימצאו בו עניין, אבל גם המבוגרים ייהנו מהביקור.

ואיפה מצוי העולם הזה בדיוק? מבט בסרט הפרומו המקסים שהכין צביקה נבו מראה שעולמה של עלמא נמצא בדיוק שני מטר מהבית שלי באשחר. הנוף הוא בדיוק זה הנשקף מהמרפסת שלי. הלילה אחפש את הירח השני הזוהר בשמיים, ומחר אצא, כשאני מלווה בחתונלתי הנאמנה קריצ'א, לחפש את הסדק שבאדמות המרעה, על מנת להידחק דרכו אל העולמות האחרים. היו שלום!