הבלוג של אבו אלמוג

מי שחבר שלי ממקומות אחרים כמו בחיים (אומרים שיש לי כאלה, אתם יודעים) או פייסבוק או טוויטר או אנ'לאיודעמה יודע כבר מה היה ומה התוצאות, ואין כאן איזה חידוש מדהים, אז אם נמאס אחרי ההפגזה בפייסבוק אתמול, אפשר לעבור לעשות משהו אחר ואני לא ממש אכעס. אבל יש כאן אנשים שעוקבים אחרי הבלוג ואין להם איתי את הקשר הזה, אז הפוסט הזה הוא בשבילם.

היה מאוד קשה. לא עשיתי שום דבר שבועיים חוץ מלקרוא ולחשוב ולתכנן, והצקתי לכולם במיילים וטלפונים, והפכתי את חיי משפחתי לגיהינום, והטרדתי באופן בלתי נסלח את ר' וע' במוצ"ש שהם רק רצו לראות את הגמר של דה ווייס ואני רציתי לדבר על בורדייה, אבל אחרי חצי בקבוק עראק לא הבחנו כבר בין פייר בורדייה לקתלין רייטר, אז זה בסוף הסתדר. וכל זה כשאני על אנטיביוטיקה בגלל שפלג הדביק אותי בסקרלטינה המחורבנת.

המפגש עצמו היה מאוד ידידותי. א' וג' בדיוק חזרו מלונדון והביאו שוקולד, והיו המון חיוכים, ואז טחנו אותי ארבעה דוקטורים (י' לדעתי הוא פרופסור בעצם) בשאלות נורא קשות במשך שעה וחצי, ואני חושב שדי עמדתי בזה. אחרי כן הלשינו לי שהציון הוא 94.

אז זה מעולה, וזה מה שרציתי, והייתי חותם על זה מראש ובדיעבד, וזה יכול לקחת אותי כנראה לדוקטורט אם ארצה, ואני עוד לא ממש סגור על זה, וזה באמת מבטא עבודה נורא קשה שלי ושל ג' המנחה שהיה צריך לסבול אותי במשך שנתיים ותשאלו את אשתי כמה זה קשה.

אז כל מי שהיה ועזר ותמך והקשיב, ואפילו רק כתב כאן טוקבק אוהד, תודה, תודה ושוב תודה!

אז מה עכשיו? יש לי עוד ים ביורוקרטיה עד שאראה את התואר ממש, ואני צריך לברר, ולהגיש, ולחתום, ולבקש וכל זה, וזה ייקח כמה זמן, אבל אני רואה את הסוף. שבע שנים...

עקרונית אם מישהו רוצה לדעת משהו על בורדייה, אז כנראה שאני כתובת טובה, למרות שאל תאתגרו אותי עם הדברים האלה, כי אני מתחיל משם וממשיך הלאה ומגיע לכל מיני מקומות אחרים ואי אפשר להפסיק אותי, ולרוב האנשים נשבר אחרי חמש - עשר דקות.

אני חושב שאני אנוח כמה חודשים אולי, ואקדם את כל שלושת הפרוייקטים החשובים האחרים - הסרט הדוקומנטרי המרגש עד דמעות וקורע הקופות 'אלתר הגיבור, מפקד ניל"י האמיתי', שסצינות הפתיחה המרגשות אמורות להצטלם בחול המועד הזה ממש, ספר הילדים שממש הולך טוב, ורומן האימה הפורנוגרפי 'דאהר' שמגיע בערך ל-1,250 עמוד ועוד לא הגענו למצור על טבריה, ואחרי כן נחשוב הלאה.

מבחינת הכתיבה בבלוג, אז לפי התזה שלי אנחנו תקועים עם המילט עד סוף ההגמוניה הציונית, או סוף העולם, או הפצצה האיראנית, מה שיבוא קודם, אז כנראה שאני אמשיך לכתוב על הדברים האלה בצורה הבוטה והאגרסיבית שהרגלתי אתכם אליה, רק עכשיו אוכל לחייך חיוך קטן מתחת לשפם ולהגיד שאני באמת מוסמך לכתוב את זה. דרך אגב קיבלתי הצעה מאוד מפתיעה לטור אישי באיזה מקום, אבל זה בשלב המשא ומתן, ואני לא רוצה לגלות. כשזה יקרה תקבלו לינקים מכאן.

אז שוב תודה לכולם. אני מקבל ים של פרגון, וזה טוב מאוד ונעים מאוד, ומקווה שתהיה לי ההזדמנות לשוב ולפרגן לכל מפרגן ומפרגן באופן אישי.