הבלוג של אבו אלמוג

יש פוסט קצת ישן של תומר פרסיקו שזכה בימים האחרונים לעדנה. הוא נקרא "אהוב את בת זוגך ואל תירשם ברבנות". למי שלא מכיר, הבלוג של תומר פרסיקו, הוא אחד הבלוגים מרחיבי הדעת העוסקים בדת ורוחניות במובן הנכון והיפה של המילה. לא קיצוניות דתית או אנטי דתית, לא ניו אייג'יזם מאוס, אלא מבט עמוק, רציני ובלתי מתפשר אל הדת באשר היא דת והרוחניות באשר היא רוחניות. הפוסט הזה קצת חלש, לדעתי, ותיכף אני אומר מה שיש לי לומר לגביו, אבל הבלוג עצמו עומד על רמה מאוד מאוד גבוהה, והוא אחד המקומות היותר מעניינים ברשת.

הפוסט בקיצור מונה את כל הבעיות המוכרות עם "להירשם ברבנות", והמסר שלו הוא פחות או יותר - "זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך נאמנות למסורת, מתוך העולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כידועים בציבור אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו."

בואו נתחיל מה'אגב'. ידועים בציבור אינם מקבלים את מלוא הזכויות. למשל, החוק הפלילי אינו מגן על ידועים בציבור מביגמיה. וזו הדוגמה הכי פשוטה שאני יכול לחשוב עליה. תאמרו שזה עניין שולי. יש עוד כמה דוגמאות. יציאה מקשר נישואים דורשת בדרך כלל עילה. לבן הזוג החלש מבחינה כלכלית יש איזו אחיזה בבן הזוג החזק. יש איזה הליך רשמי שבסופו של דבר אמור להסדיר את היחסים ביניהם על הצד הטוב, בהתערבות של גורמים חיצוניים כבית הדין, בית משפט, או מגשרים וכיוצא בזה. יציאה מקשר של 'ידועים בציבור' היא בהחלטה חד צדדית של אחד מבני הזוג. זה מתכון בטוח לכך שבן הזוג החלש מבחינה כלכלית יכול למצוא עצמו בכל רגע מחוץ לקשר ובלי זכויות. תחשבו על זה. וזה רק שני דברים קטנים מאוד ששלפתי מהשרוול. אפשר לחפש ולמצוא עוד הרבה.

נמשיך לעיקר. פרסיקו מבין טוב את הבעייה עם נישואים ברבנות. הוא מונה המון המון סיבות שהשורה התחתונה שלהן היא 'צריך להפריד את הדת מהמדינה'. וזה נכון. וזה חשוב. אבל הוא לא מסביר מדוע, כמו שהוא מראה מאוד יפה בפוסט שלו, אם נקודת היציאה מהקשר היא ממילא דרך 'הרבנות', אי הרישום ברבנות יחליש במשהו את הממסד הדתי? למי שלא הבין, שני יהודים שמתחתנים בנישואים אזרחיים בקפריסין, גם הם יצטרכו להתגרש דרך הרבנות, וזאת אם הם רוצים את האופציה להתחתן שוב ברבנות (מי לידי יתקע שזיווגי הבא גם היא קוראת את הבלוג של תומר פרסיקו?) ולגבי האישה, כדי שילדיה מזיווגה השני לא ייחשבו כספק ממזרים וייכנסו לרשימות השחורות של הרבנות. 

כמו שכתבתי בפוסט קודם על רבני צוה"ר. זה לא משנה איך אתה נכנס לקשר. אם זה בטקס רפורמי, טקס אזרחי בקפריסין, טקס שמעביר יאיר לפיד או אברי גלעד, או כמו אחד ממכרי, מחול שבטי אצל לובנגולו מלך זולו. או אפילו עם רב מצוה"ר שמחייך כל החופה, לא לוקח את המעטפה עם המזומן, מגיע בזמן, מדבר עברית של בני אדם, ומקריא פסוקים משיר השירים. בנקודת היציאה יחכה לך דיין אורתודוכסי, עם השולחן ערוך ביד, ותקבל את התכנית המלאה כולל כל הבונוסים. 

מי שמתחתן בדרך כלל לא חושב על נקודת היציאה. אבל זה קורה לעשרות אחוזים מהזוגות בישראל. נקודת היציאה חשובה בדיוק כמו נקודת הכניסה. 

אבל גם זו לא הטעות של פרסיקו, הטעות היא כבר בכותרת של הפוסט - "אהוב את בת זוגך ואל תירשם ברבנות". פרסיקו, שהוא בדרך כלל אדם עם מבט רחב מאוד, פשוט מתעלם מכך שהסדר המילט העות'מאני, המחלק את תושבי מדינת ישראל לעדות דתיות היכולות להינשא רק בינן ובין עצמן, (מי שנמצא במילט - בעדה הדתית - שלי יכול להינשא רק לאחר הנמצא באותו מילט, אך לא למישהו ממילט אחר או למישהו שהוא חסר מילט, כמו שלוש מאות וחמישים אלף עולים מברית המועצות שהם אינם יהודים על פי ההלכה) אינו חל רק על יהודים כי אם גם על ערבים. 

הבעייה אינה עם 'הרבנות' אלא עם החלוקה של תושבי ישראל לעדות דתיות, חלוקה המבחינה, למעשה, בין מי שהוא 'ערבי' (כולל את תשע העדות הנוצריות, מוסלמים ודרוזים) ומי ש'אינו ערבי' (יהודים ו'חסרי דת'). איאן לוסטיק הבחין בהבחנה הזו וכתב את המאמר "ישראל כמדינה לא ערבית" שהוא קריאת חובה, אבל אני סוטה מהעניין.

כל עוד החלוקה הזו נשמרת, נמשיך להירשם ברבנות ולסבול את עונשה. ולהיפך - למרות כל הדברים היפים שכתב תומר פרסיקו, אנחנו עדיין ממשיכים להירשם ברבנות ולסבול את עונשה כדי לשמור על החלוקה הזו.

זו פחות או יותר התזה שלי בשתי מילים. ותקציר מנהלים למי שלא רוצה לקרוא 140 עמוד - הבעייה היא לא עם 'הפרדת הדת מהמדינה'. זו סיסמה יפה. היא לוקחת אותנו לדיכוטומיה הידועה "מדינה יהודית" מול "מדינה דמוקרטית", שזה ויכוח אבוד ומוכרע מראש. הבעייה היא עם משטר ההפרדה האתני, שהוא חיית המחמד הציונית הקטנה שלנו. זה כבר לוקח אותנו לשאלות שעומדות בבסיס של הסכסוך האתני כאן, ואלו שאלות שהרבה יותר קשה להשיב עליהן.