הבלוג של אבו אלמוג

ב-1.8.2012 נפל דבר בישראל. פורסמו תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 4) התשע"ב - 2012.

התקנות נורא קצרות, ולכן אני אביא אותן כמעט במלואן בקיצורים לא משמעותיים:

1. "מספר זהות" -

לגבי חברה הרשומה בישראל - מספר הרישום

לגבי חברה הרשומה מחוץ לישראל - המדינה שבה היא רשומה מחוץ לישראל ומספר הרישום, אם יש לה מספר רישום.

לגבי תאגיד אחר שיש לו מספר רישום על פי דין - מספר הרישום שלו.

לגבי יחיד תושב ישראל - מספר זהותו במרשם האוכלוסין.

לגבי יחיד שאינו תושב ישראל - המדינה שבה הוצא הדרכון ומספר הדרכון.

2. לא יקובל כתב בי דין לרישום אם לא יצוין בראשו מספר הזהות של מגיש כתב בי הדין.

זה הכל. המשמעות היא נורא פשוטה, למי שלא עורכדין ולא רוצה להסתבך עם הלשון המשפטית, כמו שהארץ כתב בבוקר - מהגרי עבודה ופלסטינים לא יוכלו יותר לפנות לבתי משפט בישראל.

זאת אומרת, שאפשר לגנוב מהם, לעשוק אותם, לעשות להם כל דבר רע שאדם יכול לעשות מבלי שזאת תהיה עבירה פלילית, וזה פשוט יעבור חלק. בלי כל סנקציה. 

את התקנות האלה לא קיבלה הכנסת, דרך אגב. הכנסת אינה מתקינה תקנות (ככלל. יש חריגים. לא ניכנס לזה). את התקנה הזו התקין שר המשפטים. הוא פשוט יכול להחליט את הדבר הזה ולחתום עליו וזה נכנס לספר החוקים. שר המשפטים, דרך אגב, לא נבחר לתפקידו, אלא מונה על ידי ביבי כאיש מקצוע.

חשבתי בהתחלה לכתוב קצת על מעמדם של חסרי אזרחות בכל מיני מקומות ותקופות היסטוריות, ומה עשו להם שם, ואיך זה התחיל משהו שנגמר בכלל במקום אחר, אבל אני רק רוצה לספר סיפור קטן.

פעם היה איש רע מאוד, וקראו לו מוסטפה דיב מרעי דיראני. האיש הזה כנראה קצת חטף את רון ארד ואחרי כן הוא איבד אותו. ב-1994 חטפנו אותו כדי לקבל מידע על רון ארד, ואחרי שהסתבר שאין לו שמץ, החזקנו אותו, לא כל  כך ברור בשביל מה, עד שהחזרנו אותו במסגרת חילופי שבויים עשר שנים לאחר מכן.

ב-2000, בעודו בכלא הישראלי, דיראני הגיש תביעה אזרחית כנגד המדינה בטענה שעונה ובוצעו בו מעשי סדום. התביעה הזו התבררה, ובאמצע הבירור, ב-2004 דיראני שוחרר. הפרקליטות, שלא כל כך רצתה, כנראה, שהתביעה תתברר, הגישה בג"צ וטענה שמכיוון שדיראני הוא אוייב המדינה (אחרי ששב לביתו הצטרף לארגון החיזבאללה והמשיך לפעול במסגרתו) אולי כדאי למחוק את התביעה שלו על פי העקרון הנפלא מהמשפט האנגלי ש"אין מבררים תביעתו של אויב". שלושה שופטים אמיצים וחכמים של בג"צ זרקו את העתירה הזו למקום הראוי לה. בראש ההרכב ישבה השופטת אולי הכי אמיצה שהייתה בבג"צ אי פעם, איילה פרוקצ'יה, ואמרה שם דברים יפים, שאני מביא כאן:

" זכות הגישה לערכאות המשפט מוכרת מזה זמן כזכות יסוד של האדם אף שאינה כתובה עלי-ספר. כך היה קודם לחקיקת חוקי-היסוד בדבר זכויות האדם, וכך גם היום...  נקודת המוצא של המשפט בישראל הינה, אפוא, כי לכל אדם הנמצא בישראל בהקשר כזה או אחר, ובכלל זה – אסירים או עצירים פליליים או ביטחוניים – בלא הבדל דת או לאום, נתונה זכות ליזום הליך משפטי בפני ערכאות המשפט במדינה ולעתור לסעד. שיטת המשפט בישראל מכירה בזכותו של כל אדם הנמצא בתחומה, לרבות המסוכן שבעצירים או האסירים הביטחוניים המוחזקים כאן, להביא את טענותיו בפני בית המשפט, ולקבל את יומו בבית המשפט... "

היום זה היה מאוד פשוט. כל מה שהיה צריך לעשות הוא לוודא שדיראני השאיר את הדרכון במגירה כשנחטף לישראל. וזהו - הלכה הזכות החוקתית.

הזכות החוקתית הזו, שבית המשפט העליון העניק אותה לאחד הגרועים שבאויבינו, מתוך הכרה מפורשת בכך שהמדובר באוייב, ומתוך הבנת ערכה של זכות היסוד הזו, נשללה בהבל פיו של שר משפטים, ממגזר רחב מאוד של אנשים שאינם אויבים. הם פליטי חרב, פליטי ג'נוסייד, פליטי רעב ורצח, ולפי הגירסה המחמירה, מהגרי עבודה. הם לא באו לפגוע בנו, הם לא רוצים ברעתנו. הם רוצים להתקיים בכבוד. השאלה אם הם צריכים להתקיים בכבוד כאן או במקום אחר, היא שאלה אחרת. העובדה היא שהם כאן, וזכאים לזכויות האדם שלהם, וביניהן הזכות לגישה לערכאות.

הזכות הזו נשללה מהם. הם אינם ראויים לה. מכיוון שזו זכות אדם, נראה שבעיני מתקין התקנה הם פחות מאדם.

בנאדם אחד, משורר, שבילה גם הוא כמה זמן כפליט חסר אזרחות בנסיבות אלו ואחרות, כתב פעם: "כשהרשע בא, כמו גשם נופל, איש אינו צועק עוד: עצור!".

הגיע הזמן לצעוק: "עצור".