הבלוג של אבו אלמוג

המצב חמור מאוד, ומחמיר מדי רגע. לקחתי חופש של שבוע כדי להגיש את המאמר שלי לאיזה כנס של פרחי מחקר. העובדה שבגיל 45 אני מוגדר כפרח מחקר כבר מראה עד כמה פאתטיים ונועדים לכישלון מראש הם מאמצי העלובים להיחלץ מגורלו של נוטריון כפרי. בלשון המעטה, ראיתי פרחים רעננים מאלו.

אז הבוקר קמתי כולי עזוז, פחות או יותר אחרי שחצי מהחופשה עברה, ומייד - כעבור שעתיים שביליתי בכתיבת כל דבר ועניין שבעולם - ניגשתי לחומר הזה ומייד גיליתי שמה שחשבתי שאמור לקחת חצי שעה של קופי פייסט זה למעשה לכתוב את כל התזה המחורבנת מהתחלה. אז שלחתי מייל עצוב לג', המנטור שלי בעולם האקדמי, שניחשתי שהוא בחו"ל, בתקווה שזה יקנה לי יום יומיים שבהם לא אצטרך להתעמת עם הדבר הזה, ויצאתי לארבע חמש שעות של בזבוז כסף זמן וקלוריות עם אלמוג. כשחזרנו התקבל המייל בחזרה מג', שהוא כמובן בניו יורק, אבל זריז וערני מתמיד. אבל כבר היה אחרי הצהריים וחם והייתי מאוד עצוב על לי קורזיץ, אז כבר לא התעסקתי עם זה היום. אבל מחר בבוקר יום חדש. נרצה או לא נרצה.

מה המטרות של הפוסט הזה, שבא יום אחד בדיוק אחרי הפוסט הפרוגרמטי והדרמטי על העובדים הזרים וזכות הגישה לערכאות?

* דבר ראשון אני רוצה אם יש למישהו עצה, באמת, איך לקצץ 52,000 מילה ל-10,000 מילה, ולשמור על מה שיותר מהמשמעות המקורית. זו פחות או יותר המשימה שעומדת בפני. אני חושב להתרכז ברעיון אחד מרכזי, לתלוש אותו מהתזה, ולעבות מסביב. אבל זה למעשה ממש לכתוב הכל מהתחלה, ובערך פי עשרים יותר עבודה ממה שתכננתי. מה גם שכמה שאנסה, החלקים מהתזה לא עומדים בפני עצמם. בניתי את זה כך שזה כמו מגדל קלפים שאחד תומך בשני, ואף אחד לא יכול לעמוד בלי כל השאר. מה שמתחיל בעמוד הראשון נסגר בעמוד האחרון, ומשתלב עם מה שבאמצע. כשכתבתי את זה זה נראה לי מאוד משעשע, כמו סופר מתח, לשזור רמזים למה שעתיד לקרות כבר בשורות הפתיחה. מה שזה עשה זה שני דברים. ראשית, קיבלתי במפגש ההגנה על התזה כמה וכמה הערות על זה שזה לא ספר מתח. נראה לי שהספרותיות של כל העניין היא שעמדה ביני ובין ההצטיינות היתרה שכל כך רציתי (נקודה אחת הפרידה ביני ובין ההצטיינות היתרה...) ושנית, שאי אפשר לשלוף משם שום דבר בלי שהכל מסביב מתמוטט. אז יהודים טובים, הושיעו, הצילו. אם יש למישהו נסיון עם כזה דבר - יבורך.

* דבר שני, עוברים עלי יום יומיים קצת מעצבנים עם כל החום וזה. כמובן שעדיף בבית על במשרד, ובכל אופן אני לא נהנה מהחופשה הזו עשירית ממה שתכננתי וכל הזמן רב עם כולם. לא להתקשר אלי, אנשים. אין לכם מושג מה יכול להיות בצד השני של הקו. היום הפחדתי את ש' ל' (להבדיל מש') כשעניתי לה בנביחה חסרת סבלנות. אבל היא התקשרה אלי בזמן שגם מישהו עשה לי משהו מאוד מעצבן, וגם בדיוק גיליתי את המגבלה הקטנה של העשרת אלפים מילים בקול הקורא של הכנס, ופשוט ישבתי ובהיתי במסך ואם היה מישהו לידי הייתי חונק אותו.

* סתם הערה - כדי להפיג את החום הייתי בדרך כלל שותה בירה, אבל זה נקודות וקלוריות ארורות שאין לי כרגע אפשרות להעמיס על עצמי. הקטע הזה של השמירת משקל די הפחית את צריכת האלכוהול שלי. זה לא קשה. אני לא סובל, רק מתגעגע. כתיבה תחת השפעת עראק היא כמו כתיבה תחת השפעת טסטוסטרון. כל גבר נורמלי יודע שאחת לשתי דקות בערך המוח נודד לכיוון של... נו... ציצים! ושבלי זה אנחנו יותר חכמים ונבונים וממוקדים ורגועים, אבל אף אחד לא רוצה ממש לוותר על זה, כי בלי זה אנחנו מרגישים שחסר לנו משהו, ובאמת, מי רוצה לחיות בלי... ציצים! 

* אה... הדבר השלישי והחשוב הוא שכתבתי את הפוסט כמובן לחשוף אתכם לקטע המהמם קומניזושפדט, שפשוט נזכרתי בו, וחיפשתי ביוטיוב ולא היה לי מושג איך כותבים את זה. אבל מסתבר שזה COMMIENEZUSPADT שזה משהו כמו "אף פעם אל תאחר". אני חושב שבכמה דברים אני באיחור של עשרים וחמש שלושים שנה, ואני מרגיש צעיר ורענן כמו החבר'ה בקליפ. אז תהנו. אני נורא נהנה. זה מתאר בצורה מאוד מדוייקת את מצב הרוח שלי כרגע.