הבלוג של אבו אלמוג

ב-14 באוגוסט 2012 ימלאו שבעים שנה להשמדת יהודי שומסק. זו העיירה שבה גרה הסבתא שלי. העניין מעסיק אותי די הרבה בשנה האחרונה, והשתקף כאן בכמה פוסטים שטבעו בים של דברים אחרים. כשיצרו איתי קשר, כמדי שנה, להזמין אותי לכנס (ובדרך כלל איני מגיע), אמרתי למזמינה שהשנה זה יובל השבעים וכדאי לעשות משהו מיוחד. השנה יהיה משהו מיוחד. תהיה מצגת, ויהיו תמונות, ותהיה תכנית אומנותית. מצאתי אפילו תמונות ישנות של המשפחה, סרקתי ושלחתי. למצגת. יש מאות תמונות כאלו שיוצגו בכנס, ורוב האנשים בתמונות אינם מוכרים כיום לאיש, אך גורלם מוכר וידוע.

בתמונה יש שנים עשר אנשים. רק ארבעה מהם יהיו בחיים בדצמבר 1942. שלושה, הזוג העומד מימין והתינוקת, יעלו לארץ ישראל. גורלו של הבחור המעונב היושב, רציני, בצד ימין, ייקח אותו לסיביר. האב, המזוקן, מת מוות טבעי לפני השואה. כל השאר נלקחו, לפני שבעים שנה, לבור בפאתי העיירה, ונורו שם. התמונה צולמה ב-1931. כאשר עמדו ליד הבור, כאחת עשרה שנים לאחר מכן, היו עמם גם ילדיהם, נכדיהם, ובת זוג נוספת שאינה מופיעה בתמונה, זו של הבחור המעונב היושב משמאל.

לפני כמה ימים דיברתי שוב עם רחל, זו שמארגנת את הכנס, והצעתי לה בענווה לשאת דברים. היא אמרה לי, די בכנות, שהשנה התכנית מלאה, אבל היא תשמח לרשום אותי כדובר בשנה הבאה. אם כן, זהו הנאום שלא יינשא ביום שלישי, וטוב שכך. הגירסה הזו, אותה לא יקרא אף שומסקאי, היא מעט יותר חופשיה ומשוחררת ממה שהייתי אכן נושא בכנס. ובכל אופן, הנה:

שומסק. פניהם של האנשים המופיעים בתמונות, שקפאו לרגע אחד ונשמרו לנצח, דהו במהלך השנים. אך ככל שאני מתבגר, הדמויות מתעצמות, ומקבלות נפח, וצבע, והנה הם כעומדים לצידי, חיים כמעט.

מעולם לא הייתי בשומסק, ובכל זאת לא עזבתי את שומסק מעולם.

שלא מרצוני עזבתי את כרי הדשא ושדות הדגן, את בתי העץ בעלי הרעפים החומים, את העצים ירוקי העד, והמרתי אותם בגבעות הטרשים של הגליל. השארתי מאחורי את הגויים הדוברים בבליל של שפות, באוקראינית, צ'כית, פולנית, רוסית וגרמנית, החוגגים את חג המולד - שכנים שלא עמדו לצידי ביום פקודה, והמרתי אותם באחרים, הדוברים ערבית, וחוגגים את עיד-אל-פיטר, שאני מקווה שיתגלו כשכנים טובים מאלו שהיו לי. את פרשיו של פטליורה המרתי בפרשיו של דאהר אל עומר.

אני נמצא בגליל מהיום שנולדתי. איני מכיר נוף אחר. זוהי תבנית נוף מולדתי. ובכל אופן אני חש זר מעט. לפעמים אני מתעורר, ומביט מהחלון, ומצפה לראות שם את עצי האשור והצפצפה, את שיחי הפטל ועצי השזיף, את שדות הדגן, את הנהרות הרחבים, את דרכי העפר מעלות האבק, ואני רואה את הרעפים האדומים, ומעבר להם את הגבעות עליהן מפוזרים בדלילות שיחי אשחר, וינבוט, וסירה קוצנית ודרדר וחצב וירוקת החמור. ואני חש אז כמי שנמצא בחלום ממנו לא יוכל להתעורר לעולם.

הקיץ בשומסק גם הוא חם. וגם בו השמיים הם תכלת. ובאוגוסט 1942 היו השמיים כחולים ונטולי ענן, כשם שהם באשחר. 

מה אומרים לי האנשים הללו, שבתמונות? מה הם מבקשים ממני? האם הם מזהירים אותי, כשם שמזהירות כותרות העיתונים? לא. כנראה שלא. אני הוא האדון לגורלי, בעוד שהם לא היו אדונים לגורלם. האם הם דורשים נקמה? ואיזו נקמה תיתכן? ובמי?

ככל שאני מתבגר, למדתי להאזין להם. הדבר אינו קל, והוא דורש מאמץ. אבל למדתי להקשיב. הם מצווים עלי רק דבר אחד. אני מסתכל בפנים הללו, החכמות. בעניבות הפרפר. במטפחת המקופלת היטב בכיס הבגד. הם מצווים עלי דבר אחד - בכל מקום בו אתה נמצא, היה אדם. 

שומסק היא האנושיות שבי. אני לוקח אותה עמי לכל מקום. איני יכול לברוח ממנה, כשם שהיא ברחה ממני. בבית שבו גרה משפחתי גר כיום מישהו אחר. שומסק גירשה אותי ואינה חפצה בי עוד. מעולם לא הייתי בה, וייתכן שגם לא אהיה בה. אך איני מסוגל לצאת ממנה. אבל ככל שהשנים חולפות הציווי ששמו שומסק מתמלא בתוכן. היה אדם.