הבלוג של אבו אלמוג

היום לפני ארבעים שנה יצא לאור האלבום 'טרנספורמר' של לו ריד. אני מתכונן ליורצייט הזה כבר זמן מה, ובכוונתי לציינו במגוון של דרכים, כגון לכתוב עליו פוסט, ולשמוע את האלבום. שוב ושוב ושוב. ושוב. נמאס? לא, הנה מתנגנים שוב הצלילים של "וישס".

כמה מילים לדור שלא ידע את יוסף. לו ריד זה הבחור הזה שנורא דומה לשימי תבורי, והסתובב בניו יורק בשנת 1970 בערך עם איזה פסנתרן דיכאוני ג'ון קייל, ואיזה בחורה ניקו, ואיזה וורהול. הם הקימו את 'מחתרת הקטיפה' על שם דבורית שרגל, ואחרי כן הם התפרקו, ואחרי כן הוא התחיל להוציא אלבומים לבד, ואחרי כן עשו מהשיר שלו פירסומות, ובסוף הוא הופיע ב'היכל התהילה 24/7" בערוץ 24, ואבי ביטר הדיח אותו. ובאמצע הוא הוציא את אלבום המופת הגדול של המאה ה-20 שנקרא 'טרנספורמר'.

רוב האלבומים שאני אוהב מתחברים אצלי לגיל המאוד רגיש שבין 16 ל-20, כאשר עמדתי על דעתי מבחינה מוזיקלית, ופיתחתי את מה שניתן לקרוא לו 'טעם' (כזכור - בלוז פולני בנוסח עדות דני ליטני, עם חריגות למוזיקה מזרחית כמו שיודע כל מי ששומע את 'השיר בהמתנה' בטלפון שלי). את 'טרנספורמר' הכרתי בגיל מאוחר להחריד. ב-1987 (שנת הפלאות) כבר הייתי מספיק מתוחכם להעריץ אומנים כמו טום וייטס, או אפילו אהוד בנאי שלנו, שנחשב אז לאומן מחתרת המוערך על ידי מעטים, לפני שהקימו את רשת ארומה שמוכרת אלבום אקוסטי שלו ב-69.90. את ריד הכרתי ולא סבלתי. לחבר בעל טעם אמנותי היה קסטה של 'ברלין', והוא היה שומע בלי הרף את 'קרוליין סייז'. ברלין זה טעם נרכש. אצלי, למשל, הוא טרם נרכש. לא התחברתי למילים, או לאווירה. לו ריד תוייג אצלי כמעין דקאדנס ניו יורקי מתוחכם השמור ליודעי ח"ן בלבד, ששר על סאדו-מאזו בניו יורק. כילד עפולאי הטרוסקסואל חשתי אפילו איזה בוז קל לבחור עם האייליינר. לא הרגשתי שיש משהו משותף לי, כאמור ילד עפולאי בסוללת תותחנים, ולטיפוס הזה מניו יורק. טעיתי. ריד הוא אחי בדם ואבי ברוח. אבל הטעות הזו גרמה לכך שהכרתי את 'טרנספורמר' בחלקים. מה שגורם לי לאהוב אותו יותר. אני יכול להגיד שהאהבה שלי לטרנספורמר מגיעה ממקום משולל נוסטלגיה לחלוטין. מה שאי אפשר לומר לגבי רוב האלבומים האחרים המתוייגים אצלי בכותרת 'הכי הכי'. וכשמדובר במוזיקה, זה יתרון אדיר.

מה שרוב האנשים מכירים מ'טרנספורמר' הוא "טייק א ווק און דה ויילד סייד". את יצירת המופת הקטנה הזו הכרתי גם כשהייתי תיכוניסט, ונורא אהבתי כבר אז. איך אפשר לא לאהוב את השיר הזה? הוא מתחיל עם נגינת הבאס המופתית של הרבי פלאוארס, שזה לדעתי ליין הבאס הטוב ביותר בכל הזמנים, והחתימה המוכרת של השיר. הוא מידרדר משם לכל מיני דברים כמו מקהלה של בחורות שחורות ששרה "דו דו דו" וסולו סקסופון בנוסח "בחלום" של ענת עצמון. המילים מספרות סיפור די דוחה לטעמי על טרנסג'נדרים מתאבדים בניו יורק, אבל העיבוד הסופר מתוחכם של דייוויד בואי לוקח את השיר הזה והופך אותו לרמה בפני עצמה, כך שגם בתחנות רדיו מאוד שמרניות, כמו אלו בישראל בשנות ה-70 וה-80 היו מנגנים בלי סוף שיר שכולל שורות כמו "But she never lost her head/ even when she was giving head", אם כי ייתכן ויש לייחס זאת לבורות של המגישים דאז בסלנג ניו יורקי. 

אם הזכרנו את בואי, אז כאן המקום לקחת צעד אחד אחורה, ולהוריד את הכובע. שאפו! בואי הוציא, חצי שנה קודם לכן, את יצירת המופת הענקית האחרת של 1972, את "זיגי סטארדסט", אבל העבודה שלו כאן כמעבד וכמפיק מגיעה אפילו לרמות של זיגי סטארדסט, והחיבור שלו (הרשו לי לא לדמיין את החיבור הפיזי, עליו נרמז פה ושם) ללו ריד, יוצר שם סינרגיה אדירה, שלדעתי אף אחד משניהם לא הצליח לשחזר מאז. אז זה וואו אדיר ברמות שקשה לתאר, ומי שמקשיב טוב יכול לשמוע את הפאלצטו במבטא הבריטי של בואי בליוויים פה ושם, כמו למשל ב"סטלייט אוף לאב".

או קיי. ממשיכים בסקירה הכרונולוגית. מתי שהוא ב-1996 יצא לאור הסרט "טריינספוטינג" ואז התחילו לנגן את "פרפקט דיי" ברדיו, ואז, באיחור קל של 20 שנה, לקחתי ליד את האלבום הזה וניגנתי אותו מהתחלה ואז הסוף. ואחרי כן כבר לא הפסקתי. א-מא.

אז האלבום כולל 11 שירים שכל אחד מהם הוא עונג קטן בפני עצמו. מי שמנסה למכור לאלבום הזה תדמית דיכאונית ומנותקת, שוגה מאוד לדעתי. המדובר ביצירה שנעשתה מתוך חדוות יצירה אדירה שמתפוצצת מחדש בכל שיר ובכל בית ובכל תו ובכל מילה. יש שם שירים מצחיקים (שיחת טלפון בניו יורק) ועצובים, ושמחים, ומהורהרים, ויש שם מגוון של רגשות שמבוטא הן בצורה מוזיקלית והן בצורת מילים מאוד חכמות (סימן ההיכר של ריד מאז ומעולם) וראבק - תקחו את זה ותקשיבו לזה. זה עלה ליוטיוב בשלמותו למי שמתעצל להוריד או לקנות את הדיסק מאיזה מקום. אתם לא צריכים את הפרשנות שלי. אבל תקבלו אותה בכל אופן.

סך הכל האלבום הזה הוציא שלושה להיטים שמנוגנים די הרבה ברדיו (לפחות בתחנה האליטיסטית 88FM, ספקית התוכן הבלתי נדלית לבלוג הזה). אז דיברנו על טייק א ווק און דה ויילד סייד, והזכרנו את "פרפקט דיי". פרפקט דיי הוא אחד השירים היותר דיכאוניים שאני מכיר, לפחות בצורה שאני מפרש אותו. לקח לי המון זמן לחשוב מה בדיוק הפירוש של "You just keep me hanging on". אני חושב שהוא אומר שם שיש נוכחות של מישהו בחיים שלו שמחזיקה אותו בחיים. שבלעדי הנוכחות הזו הוא פשוט היה גומר את הכל. די עצוב. בכל אופן שיר שאפשר לשמוע שוב ושוב. 

השיר השלישי, המופתי, מהאלבום, הוא כמובן "לוויין האהבה" שזכה פעם לפוסט נפרד בבלוג הזה, ואפילו אימבדתי כאן פעם ביצוע שלו ששרה מילה יובוביץ', אבל אני לא ממש זוכר למה עשיתי את זה ואין לי כוח לחפש. אז השיר הוא שיר מז'אנר "תראו מה עשתה לי הכלבה הבוגדנית" שתמיד היה נושא אהוב עלי, בשל ההורמונים הגבריים המסתובבים במחזור הדם שלי. ריד לוקח את זה לכיוון השקט והדיכאוני של להסתגר בבית ולראות טלוויזיה, שזה קצת יותר לגיטימי מלפוצץ לה את הראש כמו ג'ימי הנדריקס ב"היי ג'ו", או לנון ב"Run for your life", אבל זה לא באמת העניין. השיר הזה הוא עוד מלאכת מחשבת של עיבוד של בואי, שממש ממש אפשר לשמוע אותו בקולות הרקע, נוסח יודית רביץ ב"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". כיף של שיר. כיף של אלבום. יאללה, הולך להתחיל את היום שלי בשמיעה שלו, במהלך ההליכה שלי מסביב לאשחר בבוקר.

נסיים באופן מאוד אופייני לבלוג הזה עם משהו שכמובן לא לקוח מ"טרנספורמר". יש איזה בחורה שהיא הסולנית של "קאובוי ג'אנקיז", שלקחה את סוויט ג'יין של מחתרת הקטיפה ועשתה איתה משהו מאוד יפה. אז תשמעו את זה, כי היא באמת שרה מאוד יפה, ומדגישה המון איכויות בשיר הזה שרק מדגישות את הגאוניות של ריד ששר אותו במקור, ואחר כך תרוצו לחפש את טרנספורמר ותשמעו אותו כי הוא יצא בדיוק היום לפני ארבעים שנה, וזה לא משהו שאפשר לעבור עליו בשתיקה.