הבלוג של אבו אלמוג

המלחמה הזו אינה יכולה להשיג את מטרותיה. ככל שהמטרה המוצהרת היא הפסקת ירי הטילים, אלו לא יפסיקו. בסיבוב הקודם, שכונה 'עופרת יצוקה' התמודדנו מול קסאמים וגראדים. אתמול עלינו כיתה לפג'ר 5. אלוהים יודע מול מה נעבוד בסיבוב הבא. ומה עוד צפוי לנו - פלישה קרקעית, ארונות מכוסים בדגל ישראל, כל הג'אז הזה. וזה עוד לפני ההסתבכות / הטבח / הפגז הטועה / הדבר הזה שיכריח אותנו לעצור שנייה לפני שהיינו מכניעים את החמאס על ברכיו, כמו בסיבובים הקודמים. אגדת 'הסכין בגב' הגרמנית החוזרת כאן במין טוויסט אירוני פעם אחר פעם, מ"ענבי זעם" ועד "עופרת יצוקה" ועד "עמוד ענן" ובכלל.

אבל זו המלחמה הפיזית, הממשית. יש גם מלחמה אחרת, מלחמת ההסברה. לא HASBARA, שנועדה לצרכי חוץ, אבל כל כולה התקרבנות עצמית ב-ANGLIT מכל השפות שבעולם, נוסח "שמשון דער נעבעכער", אלא הסברה של ממש. איך אנו נראים בעולם. מבחינתו של רוב העולם, המלחמה היא אירוע מדיה. בודריאר דיבר על מלחמת המפרץ הראשונה כאירוע מדיה המוני, המשדר דימויים חסרי משמעות. אותו נתק בודריארי בין הצופה הרואה את סרט הסנאף שסופק על ידי דובר צה"ל ובין האירוע עצמו - חום לוהט של מכונית שהתפוצצה, ריח של בשר שרוף, וכיוצא בזה, שובש אתמול מעט כאשר הגיע הפג'ר (ושוב תודה, ביבי) לתל אביב, באירוע שסיפק לחמאס ניצחון תודעתי שייתכן שהיה בו כדי 'לנצח' את המלחמה מבחינה מסויימת, ואחת היא מה יהיה מהלכה מכאן ואילך, אך מבחינת הצופה שאינו בטווח הטילים, למשל זה המצוי באירופה או בארצות הברית המדובר באירוע מדיה לכל דבר. אין אנו צריכים ללכת לקיצוניות של בודריאר, ולראות בכיסוי הטלוויזיוני של המלחמה סימולקרה שאין בה קשר בין המסמל והמסומל, כדי להגיע למסקנה שהמדובר באירוע מדיה, ושהכיסוי הטלוויזיוני ייצור בסופו של דבר את המשמעות, ויכריע, בעידננו הפוסט מודרני, בשאלה - "מיהו שניצח במלחמה".

גם צה"ל ודובר צה"ל יודעים את זה. ראשית, צה"ל מכיר את בודריאר, כי רב סרן בשם עופר ארליך, שהיה תוה"ד קמ"ב תו"ד ח"א סיפר לו עליו בעיתון "מערכות", אך התעקש משום מה לקרוא לו "בודרילר". בתואר המרובע "תוה"ד קמ"ב תו"ד ח"א" לכשעצמו יש משום הסימולקרה הבודריארית, מכיוון שעד כמה שאני חושב איני יכול למצוא כל קשר בין ראשי התיבות הללו, המשמשים ודאי לסמל משהו בעולם האמיתי, ובין הדבר שאותו הם צריכים לסמל. כשאני הייתי בשירות הסדיר נשאתי את התואר "ע. קמ"ר; מש"ק אב"כ כל"צ נע"ת", שיש בו יותר מילים מתארו של ארליך, אם כי אני מודה שאת התואר "ע. קמ"ר" המצאתי לעצמי, וראשי התיבות הן של "קצין מצופים ראשי". ובכל אופן, משסיימנו להגיע למסקנה הטריוויאלית משהו, שמסדר גודל מסויים הופכים ראשי תיבות צהל"יים לסימולקרה בודריארית פאר-אקסלנס (או בודרילרית, אם רס"ן ארליך יתעקש, כי אם יש דבר אחד שלמדנו מהמלחמה הזו הוא שאסור להתעסק עם חיל האוויר החזק בעולם, המחזיק בתוה"ד קמ"ב תו"ד ח"א), אנו יכולים להמשיך ולהבין שבאמת, יש חשיבות עליונה לדרך בה משדרים את הדברים. 

דובר צה"ל מבין את זה לא רע. ראשית, הוא הכריז על המלחמה בטוויטר, ומנהל אותה משם לא רע. הנה הכרזת המלחמה בטוויטר -

מאז הוא שולח עשרות טוויטים, ודי פעיל שם. הוא מודיע על המתרחש, מצרף תמונות נחמדות של בני גנץ, עושה ריטוויט לכל מיני טוויטים כמו זה של תושבת נתיבות המתלוננת על 55 קסאמים שנחתו על עירה, וטוענת כי לאיש לא איכפת, ואפילו יצר פוסטר משעשע, שמראה את המנוח ג'עברי, מסביר עד כמה היה טיפוס שלילי, ומחתים אותו בחותמת "ELIMINATED".

נו שוין... יש להם ילדים שם שיודעים לשחק בפוטושופ, ולשמאלנים יש את עמיר שיבי. זה לא העניין. העניין הוא שההסברה הזו היא לא מי יודע מה יעילה, כי אל מול הדברים האלו, הטוויטריים, העולם הזה בו חיסולו של ג'עברי הוא הפצה של תמונה נחמדה בטוויטר ושל סרט סנאף מבחיל המראה את המכונית העולה באש, קורים דברים שהם לא בשליטת דובר צה"ל, וקצת קשה להתייחס אליהם. והם מפסידים לנו את מלחמת ההסברה, כי כשהטוויט המנוסח היטב על ידי ילדי הפלא של הדובר נתקל במציאות העזתית, קורים דברים מוזרים. כך, למשל, אל מול התפארותו של הדובר כי בטרם ההפצצות מפזר צה"ל כרוזים הקוראים לאזרחים לפנות את האזור, עומדת שוועתו של תושב עזתי שאינו יכול לעצור את דמעותיו ומבקש את רחמי האל. אז מה, לדעתכם, תופס? לפיד בטוויטר חיים משלו. באמת.

ואיך לומר את זה, כשמפעילים את כל כוחו של צבא מודרני, החמוש במיטב הנשק המתקדם, אל מול אוכלוסיה אזרחית, המלחמה הזו אבודה מראש, וכן, אפשר להסביר באנגלית יפה שהחמאס יורה על ילדים ישראלים, ומסתתר מאחורי ילדים פלסטינים, אבל לך תסביר את זה אל מול תמונות של ילד שהתפוצץ לרסיסים. זה לא תופס, כי סך הכל, יש מין קלישאה כזו, שתמונה אחת שווה אלף מילים. הקלישאה הייתה נכונה בעולם המודרני. בעולם הפוסט מודרני, הבודריארי במידה רבה, התמונה היא חזות הכל. היא יוצרת את המציאות. המילים איבדו את כוחן. 

אז כך, למשל, נהרג אתמול בעזה תינוק בן 11 חודשים ושמו עומר משראווי. מוות של תינוק הוא תמיד דבר שאינו נעים, אבל רצה הגורל ומוות זה אירע לבנו של צלם ה-BBC בשם ג'יהאד משראווי. 

אני איני אוהב להציג תמונות סנאף. זו פורנוגרפיה, לדעתי. מציצנות לשמה. לכן רק אביא קישורים לכלי התקשורת שפירסמו את תמונותיו של ג'יהאד המחזיק את בנו המת בידיו. אולי תזהו חלק מהשמות - "וושינגטון פוסט", "גארדיאן", "האפינגטון פוסט", "דיילי מייל", "BBC", "הטלגרף"... יש עוד, עוד הרבה. זה כבר אחד מסמלי המלחמה. בעולם. לא ראיתי את זה בתקשורת כאן יותר מדי, אבל אולי לא צפיתי בשעה הנכונה, או אם להודות על האמת, העדפתי לראות שידור של גמר "טופ שף 3" בערוצי הכבלים, כי הייתי צריך את זה לבריאותי הנפשית.

אז במלחמת ההסברה הפסדנו, כי הפוסטר המגניב והמאמם מהפוטושופ לא תופס מול ילד מת. ילד מת זה קלף מנצח. וכמה שיותר קטן ויותר חמוד (ועומר היה קטן וחמוד) אז הוא יותר מנצח. את הילדים המתים שהם מעשי ידיו של האדם המופיע בפוסטר קשה קצת לדמיין, כי הפוסטר קצת מתלהם ושחצני, ולוקח לכיוון אחר, והאסוציאציה הזו לא באה בקלות. את מה שיש בתוך הסדין הלבן קל לדמיין. בעצם די קשה. וזה מה שיוצר את הזוועה.

פעם, כשהייתי צעיר, החזקתי את קלקיליה בעוצר במשך כמה עשרות ימים. ולאנשים לא היה ממש אוכל. ואסור היה להם לצאת מהבית. ויום אחד ראיתי משפחה עומדת על הכביש, בשקט, ומפרה את העוצר. הייתי צריך לירות בהם, אבל משום מה נצרתי את נשקי וניגשתי אליהם. האב הגיש לי קופסת נעליים. בטפשותי פתחתי אותה. הרי היה יכול להיות בה מטען חבלה. אבל היה בה תינוק מת. הוא מת ממחלה. אולי מרעב. אולי מחוסר טיפול רפואי. אולי סתם מוות בעריסה. אני לא זוכר איך הוא נראה. אני יכול רק לדמיין. הוא היה קל מאוד. אני חושב שאולי זה התינוק הראשון שהחזקתי בידיים, עשור לפני שנולדו לי ילדי שלי. אני בטוח שפתחתי את הקופסה וראיתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה. זה נמחק לי לגמרי. 

אז האמת היא שבמלחמות החדשות האלה, מה שכתב יהודה עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן / פחות מזה על ילדי בית הספר / ועל הגדולים לא ירחם כלל / לפעמים ישאירם לזחול אל תחנת האיסוף בחום הלוהט / והם שותתי דם" כבר לא תופס. או שרחמי האל תופסים רק מגיל הגן ומעלה. לך תדע. על אף שיפור היחסים שלי עם החבר הדמיוני בזמן האחרון לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה לעניין הזה, אבל כאן אנחנו כבר גולשים לנושאים אחרים. מתבקש בפוסט פוסט-מודרני, אבל אני מאבד כאן את הקורא.

אז אני כותב את הדברים האלה בלילה. קמתי בשתיים וחצי ולא הצלחתי לישון. סתם חרדה. וסולידריות. סולידריות עם שלהם, ועם שלנו, ועם החיילים - שבסך הכל עד לא מזמן הייתי ביניהם, ודאגה. איך כותב הטוויט של MARAM HUMAID? אני מבקש מ#אללה שירחם עלינו. אז רחמי #אללה על כולנו. די להרג. די למלחמה.