הבלוג של אבו אלמוג

מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר? לא ממש. היא כאן, בכל רגע. 

הפוסט הראשון שלי על המלחמה עזב את העמוד הראשון של ישראבלוג, וזרם אלפי הכניסות פסק, מה שאומר שאני שוב כותב לעשרים הקוראים הקבועים, וזה טוב. הבלוג הזה הוחרם לטובת המלחמה, כמו מכונית מגוייסת. אבל אני רוצה לצאת מנקודה אישית, ולכתוב קצת לעצמי. אני גם רוצה לזעוק, ולבכות, ולצעוק ולהפסיק את הדבר הזה. בלוג באינטרנט זה פחות או יותר שילוב לא רע בין שני הדברים. מי שיקרא יקרא. אולי תהיה איזו מסה קריטית, אולי פתאום יזוז משהו, אולי הפוסט הזה והבלוג הזה יהיו חלק ממשהו גדול שילך ויתפתח ויעצור את הדבר הרע הזה. ואולי לא. כנראה שלא. בכל אופן, נרביץ פוסט אחת ליום או יומיים. כדי שאם מישהו נוסף אחד יתחבר לדברים, ואחר כך עוד מישהו, ועוד מישהו...

אבל אני יודע שזה לא יקרה. שהמלחמה הזו תגרור בקונסנזוס מזוייף את כל מי שמוכן להיגרר לקונסנזוס המזוייף, כי זה תמיד נוח ונעים ונחמד להיות בקונסנזוס ולתת לאחרים, חכמים יותר, לחשוב בשבילך. החריקות יתחילו רק אחרי המלחמה הקרקעית, עם עליית ספירת ההרוגים. את זה אפשר עדיין למנוע (זה דבר שיחזור כמה וכמה פעמים בפוסט הזה), אבל זה יקרה. כי כבר מתחילים לגייס מילואים. אז תתחיל ההתנגדות. כשזה יסתבך. ואין סיכוי שזה לא יסתבך. אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי.

זו תחושה של מועקה בלתי פוסקת. להתחבר לפיד בטוויטר ובפייסבוק ולראות מה קורה בעזה ובדרום, ולקרוא את הדיווחים, ולשמוע את הצבע האדום ברדיו. כן זה רחוק ממני גיאוגרפית. אני נושא את זה איתי בכל שנייה. אני לא מפסיק. אני כמעט ולא עושה שום דבר חוץ מזה. הפסקתי לכתוב. שמתי בצד את דאהר והזומבים, ואת ספר הילדים, ואת המאמר לכנס, ונורא מצטער אבו א. גם את התסריט שלנו. אני מתרכז בפוסטים זועמים כאן ובפייסבוק. זה המקסימום שאני מסוגל.  

הקרובים אלי - הורים, אחים, ילדים, אשתי האומללה, מתלוננים שאני מקלקל את ה'יחד' של המלחמה. אפשר להתנגד גם בצורה פחות... מתנגדת. אני כועס ואני בוטה ואני רע ואני לא נעים. אני גם השפעה רעה על סביבתי. ילדים שנחשפים לזה עוד עלולים לקחת אותי ברצינות.

אני וינסטון סמית'. זה מי שאני. ההבדל הוא שאת הטילים על מרכזי הערים ב-1984 יורה הממשלה שלו בעצמה, ולנו יש קבלני משנה. אולי לא בצורה המפורשת שכתב אותה אלוף בן בהארץ, אבל בהחלט מצב המלחמה הבלתי פוסקת הוא יזום, והוא טוב לממשלה ולא טוב לי. אני וינסטון סמית' ואני מאוד רוצה לאהוב את האח הגדול, ולהעריץ את החיילים שבמצודות הצפות, ולשמוח במכה האסטרטגית האיומה שהנחתנו על איסטאסיה, ועדיין לא יכול, כי לא מצאתי את האו'בריאן שלי שיפקח את עיני, ואת הג'וליה שלי שתמכור אותי כדי לא להחשף לדבר האיום והנורא שיש בחדר 101.

אני מאוד דואג לחיילים שלנו. אני דואג להם יותר ממה שהממשלה שלנו דואגת להם. לממשלה שלנו לא כל כך איכפת מהם. הם בשבילה סטטיסטיקה של מוות. הם פיונים במשחק. אני רואה בכל רגע את אלו שעכשיו הם חיים, נושמים, צוחקים, בוכים, ועוד שבוע, שבועיים, חודש, לא יהיו. עכשיו אפשר להפסיק את זה. אני רוצה להפסיק את זה, אני לא יכול. 

עסקתי בשתיים שלוש פעולות שנועדו להשכיח ממני את העניין. הייתי בקידוש של הלל, שהיא הבת של רוני. האמת היא שישבתי שם עם רוני ג' שעה בערך ודיברנו והיה מאוד מעניין, וחלק גדול מהזמן באמת לא חשבתי על המלחמה. חוץ מכשאנשים דתיים שלא מחוברים לחדשות שאלו אותי מה קרה ביום האחרון ואמרתי להם. 

מוקדם יותר נסעתי בחוף בצת. החוף היה מלא דייגים. קצת פחות רצים ורוכבי אופניים. רוח צידית מטורפת שגם עשתה את הכביש למאוד חולי, וגם העיפה אותי כמעט מהאופניים שלוש או ארבע פעמים. עשיתי את מלוא ה-22 קילומטר והרגשתי נורא טוב עם עצמי. כשהגעתי ממש לראש הנקרה היו שם שני בחורים עם ארגזי ירקות וסוסיתא שהאכילו את השפנים.

זו הסוסיתא. ועליה ארגז ירקות. כל הקבינה מלאה ירקות. שני חבר'ה, בשנות השישים לחייהם. אחד זה עודד ממשואה, והשני נדמה לי יוסי מנהריה. הם והשפנים והים והדייגים. דגל ישראל על הסוסיתא אמר לי כל כך הרבה. זה הדגל של אנשים שנושאים בסוסיתא, שסך הכל הייתה פאר התעשייה הישראלית במשך שנים, ונוסעים לראש הנקרה בשש וחצי בבוקר להאכיל שפנים. כל הדברים הטובים שאפשר היו מגולמים בסוסיתא הזאת ובאנשים שבתוכה ובדגל הקטן והצנוע שמתנפנף עליה. זה הדגל שלי, של ישראל וצה"ל שאני מכיר ואוהב. ששלוש שנים בסדיר הנפתי כל בוקר וקיפלתי כל ערב, שעמדתי לו דום. שאני מוכן להילחם בשבילו. זה לא הדגל שהורג את הילדים בעזה. ושפתח במלחמת בחירות צינית ומיותרת. את זה עושים אנשים שמשתמשים בדגל באופן ציני ומכוער למטרות שלהם. לא אתן להם להשתלט על הדגל. הדגל הזה הוא שלי כמו שהוא שלהם. הדגל הזה עוד יחזור לסוסיתות, לאנשים שמאכילים שפנים, לאנשים שרוכבים על אופניים ואוהבים וצוחקים, והוא יסמל את כל מה שטוב באכזיב ובראש הנקרה, ולא את כל מה שרע בעזה.

וביום שישי יצאתי לתפילה. חשבתי שאוכל לשקוע במילים, ובמנגינות, ושתהיה לי הרגשה של נורמליות, ושלמשך שעתיים שהעניין לוקח אני אהיה מנותק. בדרך שמעתי חדשות על הטילים בירושלים. התפילה עצמה גם הייתה שונה מאוד, והייתה כל דבר חוץ משגרתית. מסתבר שהרב שלנו (מזל טוב גדי. אני מקווה שאתה עדיין לא מכיר את הבלוג הזה...) הוסמך השבוע לרבנות, והייתה גם בר מצווה של משפחה ממייסדות הקהילה שזה הילד השני שלהם, ולכל זה נכנסה המלחמה, והיה נורא חגיגי, ואנשים שרו "עם ישראל חי" וכאלה, ולא כל כך התחברתי. למעשה באיזה שהוא שלב רציתי לבקש סליחה ולקום וללכת, כי זה נראה לי פתאום לחלוטין חסר טעם. 

ואז הרב שלנו חילק תפילת תחנון לימי מלחמה, ואמרנו אותו בקול, והוא ביטא בדיוק מה שאני מרגיש. אז זה משהו שחיבר הרב יהורם מזור, ובאמת כל מילה אומרת בדיוק מה שאני לא אוכל להגיד כאן במיליון פוסטים. אז הנה זה -

"אלהינו, שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואמותינו שרה רבקה רחל ולאה, ברך את חיילי צבא ההגנה לישראל ושאר מגני עמנו העומדים על משמרתם. שמרם והצילם מכל צרה וצוקה ותן ברכה בכל מעשה ידיהם, שמע תפילתם ותפילתנו והושיעם.

שלח נא ברכתך על עמך, אדון עולמים, לאמהות דואגות ולאבות דואבים, לאזרחים הגולים מבתיהם ולילדים השובתים ממשחקם. עשה ברחמיך למען תינוקות של בית רבן היושבים במקלטים. אנא זכרנו ברצונך, פקדנו בישועתך, יקדמונו רחמיך כי בך בטחנו.

אנא, אל רחמן, יהמו נא רחמיך עלינו וזכור את בחירתך עם אברהם אבינו ידידך, ופרוש סוכת שלומך על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ויקויים בהם ובנו הכתוב: כי זרע השלום הגפן תיתן פריה והארץ תיתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי אתכם את כל אלה... והייתם ברכה אל תיראו. ונאמר אמן"

נסיים בקלאסיקה הזו של יהודה עמיחי, שככל שאני מתבגר אני מבין אותה קצת שונה בכל פעם שאני שומע אותה, ובכל הנסיבות השונות של החיים שלי, וזה לדעתי הסימן של יצירה גדולה.