הבלוג של אבו אלמוג

אז איך היה הכנס? סבבה אגוזים.

דיברתי באנגלית. היה מאוד קשה, אבל לנוכחים (לא הרבה) היה הרבה יותר קשה. שתי דקות לפני הפאנל קיבלנו מייל שהמרצה שהיה אמור להנחות את הפאנל - דוקטור למדע המדינה מאונ' תל אביב, לא יוכל להגיע, בשל מצב בריאותי קשה של קרוב משפחה קרוב. איחלתי לקרוב רפואה שלמה במייל בחוזר. בלית ברירה לקחתי את ההנחיה לידי. דיברנו שלושתנו. התחיל דוקטורנט בשם עומר ארליך מאונ' תל אביב עם מחקר שאומר פחות או יותר שסיכויים של עותר ערבי לקבל צו של קבע בבג"צ נמוכים ב-25 מסיכויי עותר יהודי. אחרי כן אני דיברתי על המילט, ובסוף דיברה מולי גרבר מלונדון סקול אוף אקונומיקס על האתיקה הכרוכה בסיוע אירגונים בינלאומיים להחזיר פליטים מסודן לארצם. התחלנו לדבר בפני קהל של שלושה אנשים. שתי נשים שלא הכרתי, והמנחה הפרטי שלי ממש, ג' מהאוניברסיטה הפתוחה שטרח והגיע לעודד. וזה היה נפלא.

מתי שהוא באמצע ההרצאה הראשונה נכנס פרופ' מנחם הופנונג מהאוניברסיטה העברית, ועוד מרצה יפני מבוגר שישב לידו וגילה גם הוא התעניינות. פרופ' הופנונג עורר דיון רציני, שעסק רובו ככולו בנסיון לתקוף את התזה שלי מכל מיני זוויות. הדיון נמשך כחצי שעה שהייתה מאוד מאוד מרתקת. גיליתי שיש לי תשובה לא רעה לרוב השאלות. ג' שישב מאחורי הופנונג חיפה ברתק, כשאני הסתערתי. אנחנו צוות טוב, אני וג'. שאר הדוברים נשארו קצת בצד. שאלתי את עומר ארליך כמה שאלות, כי אני בדעה הלא ממש מבוססת שהפסיקה של העליון לא ניתנת לניתוח כמותני. אבל רוב הדיון עסק בתזה שלי, והיה די נפלא. אחרי כן באה אחת הנשים מהקהל ואמרה שהיא אשתו של המכר שלי י', וקוראת אותי בטרקלין. אני צריך לכתוב שם יותר, באמת. אבל יותר קל לכתוב כאן כי כאן אפשר לכתוב שדברים הם סבבה אגוזים (או ההיפך, שהם לא סבבה אגוזים בכלל), ושם זה לא עובר.

הייתי בשלושה פאנלים אחרים. בפאנל מרגש מאוד על ארנדט (בהמשך...), בפאנל שעסק ב"מרחבים במחלוקת", שכלל הרצאות מרתקות על הסייברספייס כמרחב במחלוקת, על בעיית הגבולות בקפריסין (נושא שפעם כתבתי עליו סמינריון, והיה ממש מעניין לחזור אליו) ועל איזה בחור הולנדי שבילה חצי שנה עם סקוואטרים בצרפת ובהולנד וכתב על זה משהו שקצת עצבן אותי כנציג עמידר עלי אדמות. זה הסתיים בפאנל על פסיכולוגיה של מדע המדינה. החבר'ה בפאנל הזה גם לקחו את הפרסים בתחרות. הזוכה במקום השני דווקא כתבה משהו מעניין. היא שלחה תמונות של פוליטיקאים לסטודנטים זרים שדירגו את היופי שלהם בסקאלה של מ-1 ל-10 (זרים כדי שלא יהיו מושפעים מדעות קדומות לגבי הפוליטיקאי) ואחרי כן הראתה שה'יפים' ביניהם מקבלים יותר סיקור בטלוויזיה וסיקור יותר חיובי. אנ' לא יודע. הענף הזה של המדע תמיד נראה לי משהו היתולי מעט, אבל יכול להיות שחסר לי רקע, או שאני סתם משפטן מתנשא. בכל אופן היא זכתה בפרס השני, ובפרס הראשון זכתה עוד אחת מאותו פאנל שדיברה על סקרים בנוגע לשאלה "האם כל הפוליטיקאים מושחתים". יש לשתיים האלה עתיד רציני בתור מינה צמח של המאה ה-21 אם הן תירצינה, כי הן דיברו נורא יפה וברור, והמחקר שלהם היה גם מעניין. בדרך פגשתי גם סטודנט ממלאווי שדיבר על שבט הצ'יווה שהוא שייך אליו, ועל חוויות שלו מהפעם הראשונה בישראל, וקישקשנו איזה חצי שעה, וכאמור היה סבבה אגוזים.

באמצע הייתי בפקולטה למשפטים, שזה מקום שלא ביקרתי בו מ-1992, כשנמלטתי משם בעור שיני כשבאמתחתי תואר ראשון. זו הייתה חוויה משונה. ציפיתי לאיזה גל של זכרונות ומין עצב מתוק, וזכרונות מהימים הראשונים שלי עם ש', ששם נפגשנו (כמובן בהתחלה בקטע של להתעלק על המחברות שלה. היא הייתה תלמידה מצטיינת ואני הייתי קצת שובב. היו אומרים שש' ניגשת פעמיים למבחן. פעם היא ופעם המחברת שלה). זה לא היה. זה לא שהמקום השתנה כל כך, הוא לא. אבל זה לא עשה לי שום דבר. מוזר. זה נראה לי פשוט עוד מקום אחד. למרות שביליתי שם ארבע שנים נורא אינטינסיביות וחשובות ופוריות בחיים שלי.

אסיים בחנה ארנדט. כמובן שהייתי מודע לחלופת המכתבים שלה עם גרשום שלום, אבל לא היכרתי את התשובה שלה למכתב המאוד מפורסם של שלום בו הוא מאשים אותה שהיא לוקה בהעדר "אהבת ישראל". הפאנל הראשון שנכחתי בו עסק בארנדט מכל מיני זוויות, והיה מעניין ומרגש ומפרה וחשוב. ארנדט היא אחת מהגיבורות שלי די מזמן, וגם מבליחה מעת לעת בבלוג הזה (אם כי לעיתים בהקשר המעט בעייתי של 'הנבעלת לערל'). אז למרות שהתגובה הזו תורגמה לעברית בספר שיצא ב-2011 (כרגיל, רק עכשיו מעזים לתרגם אותה. הממסד הציוני וכל זה.) לא מצאתי אותה ברשת. הדברים יפים וחשובים, חקקתי אותם על לוח ליבי, וראוי שייאמרו שוב ושוב בכל מקום ובכל הזדמנות. התרגום שלי ממקום שמצאתי ברשת. כזכור, היא כותבת לשלום שכתב שלא מצא בספר "אייכמן בירושלים" את "אהבת ישראל" (ובמונחים של "אם תרצו" - "חתיכת אנטישמית בעלת שנאה עצמית, איך את מעזה לכתוב ככה נגד הציונות וישראל וכל מה שטוב בעולם.)  אז ארנדט, שהייתה חברה של שלום עוד מלפני המלחמה, משיבה כך -

"אתה צודק שאין בי אהבה כזו, וזאת משתי סיבות: ראשית, מעולם בימי חיי לא 'אהבתי' כל אומה או קולקטיב. לא את האומה הגרמנית, הצרפתית או האמריקאית, או את מעמד הפועלים, או כל דבר אחר שקיים. העובדה היא שאני אוהבת רק את חברי, ואיני מסוגלת לכל סוג אחר של אהבה. שנית, סוג זה של אהבת ישראל ייראה לי חשוד, מכיוון שאני עצמי בת לעם ישראל. איני אוהבת את עצמי או כל דבר אחר הקשור לעצם מהותי. עוצמתו של העם הזה נבעה פעם מאמונתו באל - זאת אומרת בדרך בה האמון שהוא נתן לאל ואהבתו לאל גברו על פחדו מפני האל. ועכשיו העם הזה מאמין רק בעצמו? במובן זה איני אוהבת את היהודים ואיני 'מאמינה' בהם... נסכים שנינו שפטריוטיזם אינו אפשרי ללא אופוזיציה וביקורת מתמדת. בכל העניין הזה אני יכולה להתוודות רק על דבר אחד: אי הצדק שמבצעים בני עמי מעורר בי באופן טבעי כעס רב יותר מאשר אי צדק המבוצע על ידי אחרים..."

בראבו חנה.

שבת שלום.