הבלוג של אבו אלמוג

זה עוד פעם קרה לי. הפוסט הקודם, על מלכת היופי, הגיע למומלצים. משהו כמו אלף כניסות ב-24 שעות (והוא עף משם תוך 24 שעות, ברוך השם!). במקרה הזה אני חייב להסיק מסקנות. אני כותב פופולרי מדי, ברור מדי, מובן מדי, בגובה העיניים, שווה לכל נפש, בהיר וחד כסכין יפנית. אם כך, הגיע הזמן לחזור למקורות. צ'רלי שין, קופולה, טרנס מאליק, "What're you talkin' about Willis" נורמן ליר, משפחה מודרנית, מישל פוקו. ג'ון קליז, כינרת טריפון רשף. היר ווי קאם! פוסט מוזר, הזוי ושגוי, קופץ מעניין לעניין, מתנשא, לא מובן. מי שנרתע מאלו יכול לקפוץ ישר לתגובות. מכאן ואילך למכורים בלבד.

"שני גברים וחצי" היא סיטקום אמריקאי שהגיע כבר לעונתו התשיעית, וראוי לפוסט משלו בזכות כמה וכמה מעלות טובות. המדובר בסיפורו של צ'רלי הרפר, מלחין תושב חוף מליבו בקליפורניה, שאחיו הכירופרקטור הבטלן אלן מתגרש, ומאבד את ביתו, ומגיע לגור אצלו עם בנו המתבגר ג'ייק. אלו שני הגברים וחצי. האמת היא שהסידרה צויידה מלכתחילה בשתי פצצות זמן שהגבילו את משך השידור שלה. הראשונה, הטבעית, ג'ייק. ג'ייק דנן מתחיל את הסדרה כשהוא בן 11. הדבר נותן מראש לוח זמנים בו ג'ייק יתבגר, יעבור את התיכון, ויעזוב את הבית, ואז הסידרה תמות. זה קרה בהרבה סדרות שבהן הופיע ילד באחד התפקידים הראשיים, כגון מייקל ג'יי פוקס ב'קשרי משפחה' (7 עונות...), וכיוצא בזה. אבל היא גם התברכה בפצצת זמן נסתרת, צ'רלי שין, שכנראה שם את הרפר הבדיוני בכיס הקטן, בכל הנוגע לחיבתו לאלכוהול ולמין הנשי. מתי שהוא באמצע העונה השמינית הוא נתפס באמירות אנטישמיות לגבי אחד המפיקים של הסידרה, וכתוצאה מכך דמותו אולצה להינשא לרוז, הסטוקרית הפסיכוטית שעקבה אחריו לאורך כל הסידרה, ומייד לאחר מכן נרצח על ידה, ובכך נפטרה הסדרה משין. שין הוחלף באשטון קוצ'ר, והסידרה נמשכת, אבל לדעתי איבדה את טעמה וימיה ספורים. קוצ'ר משחק דמות שונה לחלוטין מזו של שין, והסידרה היא פחות חריפה, רעה ועוקצנית משהייתה כאשר שין שיחק.

לא מזמן ראיתי את "שבילי הזעם" של טרנס מאליק, עם מרטין שין וסיסי ספייסק. מאליק הרביץ שני סרטים אדירים בשנות השבעים, "שבילי הזעם" ו"ימים ברקיע", ואחרי כן חזר עם "הקו האדום" הזוועתי ו"עץ החיים" הבלתי נסבל וכל מיני כאלו. אבל שבילי הזעם וימים ברקיע הם פסגת אומנות הקולנוע האפשרית בכלל. ראיתי את הסרט מייד לאחר צפייה בכמה פרקים של 'שני גברים וחצי' ושמתי לב מייד שמה שעושה צ'רלי שין ב'שני גברים' הוא פשוט לשחק את הדמות של מרטין שין ב'שבילי הזעם' - רודף נשים קל דעת וחסר אחריות, אבל בלי הרצחנות הנוראית של האבא שלו ב'שבילי הזעם'. שין ב'שבילי הזעם', לפני שקובע לנצח בתפקיד המתנקש המתייסר ב'אפוקליפסה עכשיו' של קופולה, נותן חיקוי לא רע משלו לג'יימס דין, והגלגול השלישי של ג'יימס דין דרך שין בשבילי הזעם ועד צ'רלי הרפר הזנאי והבטלן של שני גברים וחצי הוא מאוד משעשע כשחושבים על זה ונותן עוד עומק לסידרה הזו, העמוקה ממילא.

עוד מודל שהסידרה מסתמכת עליו הוא 'על טעם ועל ריח' הקלאסי משנות השבעים המאוחרות. צ'רלי הוא כמובן מר דרמונד המיליונר האוסף לביתו את זוג היתומים האומללים ארנולד וויליס - ג'ייק ואלן. הוא מצוייד גם בעוזרת הבית מיס גארט - ברטה. יש אף דמיון חיצוני מסויים בין שרלוט ריי ששיחקה את עוזרת הבית ב'על טעם ועל ריח' ובין קונצ'טה פרל שמשחקת את ברטה. השתיים שיחקו ביחד, כך מסתבר, בסידרת טלוויזיה כושלת למדי בתחילת שנות השבעים שנקראה "The Hot L Baltimore" שהפיק נורמן ליר, במקביל ל'הכל נשאר במשפחה" הקלאסית. לארצ'י באנקר עוד נשוב. ההבדל בין גב' גארט לברטה הוא ההבדל בין שתי הסדרות, ובין התמימות של הסבנטיז לאובדניות של העשור הנוכחי. גארט הייתה מסורה, חביבה, אימהית, יעילה ומוכשרת בתפקידה. ברטה היא אלכוהוליסטית לא יוצלחית, מרקע חברתי נמוך, טורפת גברים, ושונאת ובזה באופן אקטיבי לשלושת הדיירים בבית.

כדי שסידרה קומית תהיה מצחיקה ממש היא צריכה לשנוא את הדמויות שלה. צריך להיות פער משמעותי בין הצופה בבית לבין הדמות. פער במידע, ופער באיזו איכות מוסרית בלתי ניתנת להגדרה. הצופה צריך לדעת יותר מהדמות, ולהיות עליון עליה. אחרת זה פחות מצחיק. אנחנו יודעים שכל מערכות היחסים של צ'רלי נדונו לכישלון. הוא אינו יודע זאת. זה אחד הפערים במידע. הן נדונו לכישלון כי הוא זנאי ובטלן בעל הפרעות אישיות עמוקות וחיבה לאלכוהול. אנחנו כמובן אנשים מוסריים, אישיותנו יציבה, ומעולם לא באה טיפה לפינו, פרט לקידוש ביום השבת. לכן אנחנו מסתכלים עליו מלמעלה ונורא צוחקים. כל הסדרות הקומיות הגדולות בנויות על זה. מארצ'י באנקר הגזען והתככן, דרך הסיינפלדים חסרי המטרה בחיים, בזיל פולטי הסנוב והמתנשא, ולמעשה כל דמות קומית גדולה שאני יכול לחשוב עליה.

אנשי הסידרה "שני גברים וחצי" הולכים צעד קדימה. הם שונאים כל דמות ודמות, ומסדרים להן מגוון נאה של הפרעות אישיות. אין שום מערכת יחסים מתפקדת, שום תא משפחתי סדיר. אמם של צ'רלי ואלן היא אדם אנוכי השקוע בעצמו, ועסוקה בלמרר את חייהם ולרדוף אחר גברים. צ'רלי התעלל כל חייו באלן. שניהם לא מתפקדים באף מובן שניתן לחשוב עליו, כבני זוג, כהורים, כבנים, כאחים. הילד, ג'ייק הוא מתבגר שמנמן שאינו מתעניין בדבר חוץ מאוכל, והדבר היחיד המתפקד אצלו היא מערכת העיכול, מושא לבדיחות חוזרות ונשנות. אין בסידרה רגע אחד של חסד אנושי או של טוב לב. המפלט היחיד הוא בקבוק הוויסקי שצ'רלי תמיד נושא עמו. ליתר הגיבורים בסדרה, אלן וג'ייק אין גם את המפלט הזה. זה מצחיק? כן. בטירוף.

וזה היתרון הענק של הסידרה הזו על סידרה דומה, "משפחה מודרנית", יריבתה של 'שני גברים' לפרסי האמי בשנים האחרונות. 'משפחה מודרנית' היא כל מה ש'שני גברים' לא. היא טובה לגיבורים, היא דידקטית, התאים המשפחתיים מתפקדים, מתפקדים ומתפקדים, המשפחות הן מודל מופלא למשפחה - הלוואי על כל עם ישראל. והיא לא מצחיקה. אם הייתי בוחר להיות דמות בסדרה, אז משפחה מודרנית כנראה הייתה מספקת לי בית חם ומתפקד. אבל אם אני צופה ויש לי חצי שעה להעביר - 'שני גברים'. אבל למה זה מעצבן בעצם? כי משפחה מודרנית היא דידקטית ומחנכת. וכאן הגענו לנושא האמיתי של הפוסט - או שלא - משבר המשפחה האמריקאית.

בדרך לא דרך - לא אפרט - הצלחתי להמלט מהקורס על 'חדלות פרעון' ולהגיע לקורס 'משפחה ומשפט' שהוא כמובן ממש ממש הנושא שלי, עם כל המילט וכל זה. אני רוצה להספיק לקרוא כמה שיותר לפני השיעור הראשון ביום רביעי, כך שאני אחרי איזה ארבעה מאמרים באנגלית על נישואים באמריקה, ונחשו מה - מוסד המשפחה האמריקאי נמצא במשבר. שיעור הגירושים מגיע ל-50% ואף אחד כבר לא קונה את הסיפור הרומנטי של "BOY MEETS GIRL". 'שני גברים' משחק בדיוק על הקטע הזה. כל הדמויות (חוץ מצ'רלי) גרושות. אין אף מערכת יחסים מתפקדת בין גבר ואישה. הנישואים של אלן (מתחתן בערך פעמיים במהלך הסידרה) נכשלים פעם אחר פעם באופן משפיל, והוא נרדף לשלם מזונות לגרושותיו שעושקות אותו עד כדי כך שאינו יכול למצוא בית משלו לגור בו. האם היא מתחתנת סדרתית החיה מכך שהיא נישאת ומתגרשת לבעלים עשירים.

'משפחה מודרנית' רוצה לומר משהו בכיוון הזה. היא מציגה למעשה שלוש משפחות. המשפחה הבסיסית - אב אם ושלושה ילדים. האם כמובן אינה עובדת. זו המשפחה האמריקאית שיצאה מכל סיטקום משנות החמישים, במודל המתוק שלא עבר שינוי מאז. אז מה מודרני? אביה של אם המשפחה התגרש ונישא מחדש לאישה קולומביאנית שגילה מחצית מגילו. האח הוא הומוסקסואל החי עם שותף לחיים, ולהם ילדה מאומצת מוייטנאם.

לכאורה אמירות נועזות. למעשה השמרנות האמריקאית במירעה. עברנו כבר את השלב של 'ואו, הומואים בטלוויזיה!". אנחנו לא שם כבר משנות השמונים, אם מישהו לא שם לב. אפילו 'סטרייט ולעניין' בשנות התשעים בערוץ הראשון, בכיכובם של כינרת טריפון רשף ורפי ויינשטוק (שמשום מה זוכה לשידורים חוזרים בערוץ 23 בימים אלו ממש, והשאלה היא, למה?) הציגה את הנושא הלהט"בי באופן יותר אמיץ ויותר ישיר. שני המודלים ה'לא סטנדרטיים', המשפחה של הנישואים השניים עם בחורה צעירה, והמשפחה הלה"טבית הם בדיוק המודל של המשפחה ההטרוסקסואלית הגרעינית של אבא אמא שני ילדים וכלב. הם רוצים להגיע לשם. הם לא יוכלו, אבל לזה הם שואפים. יש בזה משהו טראגי אפילו. וזה לא מצחיק.

פוקו דיבר על "הזכות ליחסים". איני קורא צרפתית, ואת הזכות הזו פגשתי בביטוי האנגלי "Relational rights". שמא מי מקוראי דוברי הצרפתית הבקיאים היטב בפוקו יוכל להשכיל אותי בביטוי הצרפתי? בכל אופן פגשתי את הביטוי הזה במאמר נהדר של אייל גרוס על פסק דין דנילוביץ'. בית המשפט נתן לדנילוביץ' זכויות (כרטיס טיסה חינם לבן הזוג!) בין היתר בגלל שהמשפחה שהקים הייתה זהה בכל דבר ועניין למשפחה הטרוסקסואלית, עד כדי כך שמתן יחס שונה יהיה בבחינת אפליה. זו לכשעצמה אפליה, טוען גרוס בעקבות פוקו. מדוע להכיר רק במודל אחד של יחסים? מדוע לתת זכויות רק להומואים שרוצים לחיות כמו הטרוסקסואלים? האם לא ניתן לעצב מודל אלטרנטיבי המתייחס לא לזכויות של הצדדים כיחידים הבאים בקשר שתבניתו קבועה מראש, אלא לתבניות שונות ומגוונות של מערכות יחסים, ולתת זכויות לפי התבניות האלו?

זו הבעייה עם ההומואים הנהדרים ב'משפחה מודרנית'. הם נחמדים. הם ביתיים, הם מאמי. הם אימצו ילדה וייטנאמית. הם בדיוק כמו הטרוסקסואלים. וזה הביטוי המדוייק לשמרנות העמוקה שעומדת בבסיס הסידרה הזו, ובבסיס הטלוויזיה המסחרית האמריקאית בכלל. טוב, חוץ מאולי שני גברים וחצי.

התעייפתם? נגמר. ביום רביעי מתחילים הלימודים. צפויים עוד הרבה פוסטים כאלה. או שלא. יום טוב לכולם!