הבלוג של אבו אלמוג

קמתי בבוקר והפיד בפייסבוק היה מלא בהודעות, חלקן שמחות מסיבה לא ברורה, על לכתו של אמנון דנקנר. אני מרגיש שאני חייב לו כמה מילים טובות, ומצטער שלא יצא לי לכתוב אותן עוד בחייו.

בואו נשים בצד כבר דבר אחד, מכיוון שזה פוסט על דנקנר ולא עלי. אני חייב את הקריירה הספרותית שלי לביקורת משבחת שלו על ספרי הראשון. הביקורת סייעה מאוד להפוך את הספר לרב מכר, ואני פחות או יותר רוכב על הגל הזה עד היום. לא שלא קיבלתי לאחר מכן עוד ביקורות מתלהבות, אבל זו הייתה זו ש'גילתה' אותי, ואני חייב לו הרבה בזכותה. ולעניננו -

אמנון למד עם אבא שלי משפטים. הוא היה צעיר מהמחזור שלו בכמה שנים, ואבא שלי התיידד איתו. נותרו מאז סיפורים מסמרי שיער על דרכים מתוחכמות להתחמק משיעורי נוכחות חובה, כמו משפט רומי או התעמלות. אבא שלי ואמנון אף פעם לא היו מתעמלים נמרצים. אני חושב שאבא שלי התחמק מרישום הנוכחות בהתעמלות בכך שהתחתן עם מזכירת החוג. אמנון היה צריך לזייף חתימה או משהו מהסוג הזה. הסיפור המדוייק אינו זכור לי. אבל כך הכרתי את השם אמנון דנקנר עוד לפני שקראתי אותו בעיתונים. הידידות הזו נותרה בעינה עוד שנים. הסתובב אצלנו בבית (ולא ראיתי כבר עשורים) עותק חתום של ספרו 'אל תירו בנשיא', שהוא אחד מספרי המתח הטובים שקראתי, ועכשיו כשהוא איננו אני חושב שאני היחיד שזוכר אותו, ואני זוכר גם במעומעם מהילדות ביקור או שניים. הייתי קורא את הטור ב'דבר'. בסך הכל יש לו תדמית אצלי של דוד טוב שהצליח בתקשורת, ונתן לחיים העפולאים המשעממים שלנו קצת אבק כוכבים. אז זו הפינה שאני כותב ממנה.

את הרשעות כנגדו איני מבין. חי ביננו אדם. יצר, עשה, כתב, אפילו שיחק בסרטים (פולישוק, האח של דריקס...) היה נוכח. תרם את תרומתו לתרבות הישראלית ולדיון הציבורי. כתב כמה וכמה ספרים, חלקם לא רעים בכלל. ייתכן שזה נובע מ'פרשת דן בן אמוץ'. אז ככה. איני יודע מה היה בין דן ובין אמו המנוחה. איני יודע אם גילוי העריות שנחשף בספר הוא אמת, או פנטזיה של בן אמוץ, או אפילו פנטזיה של דנקנר. אני רק יודע שאת סיפורי הילדות הקטנות במיטה בבית ביפו שמעתי לא רע עוד בזמן אמת, ושאלו דברים שכל מי שחי ושמע וידע אז ידע עליהם. ואי אפשר היה לכתוב ביוגרפיה בלי להתייחס אליהם. כאב לבת בת 16 אני רוצה שיחשפו אנשים כאלו, ושידעו שמי שעושה את המעשים האלה, צפוי לכך שיתגלו. ועוד משהו - קראתי את הביוגרפיה. היא הוגנת, היא לא רעה. היא מציגה דמות מאוד מורכבת. עם מעלות וחסרונות. היא אפילו מאוד אוהדת במקומות מסויימים. היה צריך מישהו שייקח את התדמית של הפלמחניק השותה והמזיין והמתלוצץ והצוחק והכותב והבוכה, ויחשוף את התהילימזויגר הפולני הקטן שאיבד את משפחתו שמתחתיה, ודנקנר עשה את זה לא רע, ובכך נתן שירות נהדר גם לתרבות הישראלית וגם לבן אמוץ עצמו.

'פופוליטיקה'? עם כל הכבוד זה היה בידור נטו. ואמנון הופיע שם פעם בשבוע ונתן את השואו שלו, לצד לפיד האב ואייכלר. היה לו תפקיד, והוא מילא אותו עם הרבה כישרון, וקיבל רייטינג לא רע. גם כאן נתן תרומה ייחודית לתרבות הישראלית.

הפלוס של דנקנר, מה שייטה את הכף בתור לגן העדן של הכותבים הישראלים, לצד אדם ברוך ודודו גבע, הוא 'חדשות'. מי שלא היה אז לא יבין. זה לא היה עיתון, זו הייתה תרבות שלמה. זה היה שמאל, וליברליזם, וחופש העיתונות, וניאו-ז'ורנליזם, ונהנתנות, ותל אביביות במובן הטוב של המילה, ומיליון דברים אחרים. ודנקנר היה שם. לא לבד. עם עוד הרבה כותבים מוכשרים מעירית לינור, כשהייתה עוד פמיניסטית ומעניינת לפני הגלגול של הדודה שמרכלת בגל"צ עם הדוס, ועד אהוד אשרי ועד בכלל. ודנקנר היה מעמודי התווך של הדבר הזה. ביחד עם רון מייברג. תקופת השיא הייתה מלחמת המפרץ. אירוע הזוי לחלוטין ומודחק בדברי ימי מדינת ישראל, שיצר תרבות שלמה, שדנקנר ומייברג היו נביאיה. מי שימצא בספריה ספר מעלה אבק בשם 'שלושה בממ"ט' שכתבו דנקנר, מייברג ואמנון לוי, יקרא כמה מהטורים הכי מענגים שנכתבו בעיתונות העברית. מי שבן פחות משלושים לא יבין שם אף מילה. הפעילות שלו ב'חדשות' מנציחה אותו בכותל המזרח של העיתונות העברית לדורותיה. לא פחות.

את הפוליטיקה שלו לא אהבתי. כן, בשנות השמונים והתשעים העליזות הוא היה מתוייג 'שמאל'. כי השטחים לא עניינו אותו, והייתה בו איזו מחוייבות בורגנית ליברלית בסיסית לזכויות אדם וצדק. מתי שהוא התחיל סיפור דרעי, והטענות כנגד מערכת המשפט. אבל זו לא תפנית של ממש בעלילה. הוא אף פעם לא היה 'שמאל' של ממש. הייתה לו את נקודת המבט החיצונית של הילד שבא מבית דתי בורגני ירושלמי, והבוהמיינים התל אביבים מסתכלים עליו מלמעלה, בתוספת איזו טינה פראית למפא"י ההיסטורית פרי שנותיו כיועץ התקשורת של יגאל אלון, ומלחמת יום כיפור שהותירה שם כנראה שריטה של ממש. הוא היה 'מרכז' כמו שמרכז צריך להיות. אני לא אוהב את זה, והקשרים שלו עם לפיד לדורותיו ואולמרט זה לא כוס התה שלי, אבל כנראה שיש לזה מקום, וכשעושים את זה טוב ויפה והגון, אז זה גם יכול להועיל, בצורה מוגבלת.

אז בקיצור, הבנאדם תרם את תרומתו, עשה הרבה בשביל להעשיר את החיים שלנו בכתיבה, בביקורת, במשחק. חבל על דאבדין. חבל על תרבות שבה התגובות הראשונות לידיעה על מוות של אדם הן מסוג אלו שנחשפתי להן בפייסבוק.

אז עוד תרומה שלו זה השיר 'על מדרגות הרבנות', ששרה שלומית אהרון, הזמרת הסקסית ביותר ששרה אי פעם בשפה העברית. כמובן שבקרוב תיכתב הגירסה 'על מדרגות בית הדין הדאהריסטי לנישואים ללא מילט וגירושים ללא אשם', אבל עד אז קבלו את שלומית אהרון. אמנון דנקנר - יהי זכרו ברוך.