הבלוג של אבו אלמוג

על מופע האימים של יאיר לפיד בימים האחרונים כבר נכתב הרבה. הבלוג הזה כבר נחשד מזמן שאינו אובייקטיבי בעניין. אז אני לא אכתוב כאן שהמדובר במופיע מבחיל של שנאת האחר, יהירות ובורות. אני רק רוצה להזכיר כמה דברים שלא נוגעים לשר האוצר, אלא לבוס שלו, לראש הממשלה.

הימין הישראלי חייב המון לחרדים. בכל נקודת זמן בה ניתן היה להכריע בין ימין ושמאל הכריעו החרדים לטובת הימין. בשנות השמונים והתשעים המוקדמות זה עוד בא כהפתעה מסויימת, ואנשים כפרס ניסו במגוון של דרכי חנופה לרכוש את לב החרדים, ומה שקיבלו בתמורה היה סכין בגב בפרשת 'התרגיל המסריח', והתבטאויות כ'נאום החזירים והשפנים' הזכור לרע. אחרי כן הפכו החרדים פשוט לחלק מ'גוש הימין'. למה? יש מגוון של הסברים, שדורשים סוציולוג דגול ממני. הן הכלה המיועדת והן החתן המיועד אינם נקיים מפגמים. השמאל האליטיסטי, האנטי דתי לעיתים לא התחבר ליסודות הגזעניים ושונאי הזרים הקיימים בכל ציבור של אנשים בורים מכל דבר מודרני ומנותקים מן העולם החיים חיים של לימוד טקסטים בני אלפי שנים. ההסבר האמיתי, לדעתי נעוץ בהיגיון של הכיבוש, שיש לו תנופה משלו, ויוצר בפוליטיקה הישראלית זיווגים משונים. מכל מקום, זה מה שהיה לנו. ואין אדם שהרוויח מזה יותר מבנימין נתניהו.

אני זוכר את הבוקר הזה של הבחירות של 1996, כשעל כל מטר צמחו שלטי חוצות 'נתניהו טוב ליהודים'. חשבתי שהגזענות הבוטה שבשלט הזה תפעל לרעת נתניהו, ואם יש עוד אדם שפוי שחושב להצביע לו כל כך מעט זמן אחרי רצח רבין, אז השלט הזה צריך לומר לו משהו. טעיתי. השלט הזה לא היה מכוון אלי. זה היה מכוון לקהל מאוד מסויים, שהעניק לנתניהו את ראשות הממשלה. לחרדים. זה היה בשנת 1996. מאז אפשר לספור עוד מאות אם לא אלפי הזדמנויות שבהן החרדים הצילו את נתניהו, קידמו אותו, סייעו לו, והמליכו אותו עלינו כמלך בלתי מעורער.

למה? גם כאן זו שאלה טובה. חייו הפרטיים והתנהלותו הם כל מה שהוא לא חרדי. המדובר בנהנתן איש העולם הגדול, שהחיבור שלו ליהדות ולמצוות הוא בערך 'שאלת ראש הממשלה' בחידון התנ"ך. כל איש ציבור אחר שהיה מעז להתחתן בנישואים אזרחיים עם גויה שהתגיירה כפי הנראה בגיור רפורמי בסיועו של רב רפורמי בפילדלפיה (כך לפי ספרה של ורדי, 'ביבי', בעמ' 166) היה סופג מנה אחת אפיים. זה לא היה נשכח לו ולא היה נסלח. ועדיין, ביבי הצליח לצאת מזה בלי שאף אחד מחוץ לבלוג הזה יזכור את הדבר. הוא עצמו מן הסתם שכח זאת מזמן, וכמו שכותבת רונית ורדי "כשביבי היה צריך את היהדות הרפורמית הוא ידע להשתמש בה". נו, טעה, טעינו, טועים. גם הרפורמים אינם חסינים מטעויות.

ועכשיו, הוא עומד בצד. הוא שותק. אהובתו הישנה, הזנוחה, היהדות החרדית, נאנסת על ידי הבריון השכונתי, והוא עומד בצד. לא סתם בריון שכונתי, אלא בריון שהוא מטפח, שהוא אחראי עליו. מילה, ביבי, מילה. בבקשה. תגיד משהו. אמור שההתבטאויות קיצוניות. שאתה תומך באהבת ישראל. שזה לא על דעתך. משהו. 

זו בגידה.

לא אתייחס לחייו האישיים - הדבר אינו הוגן - אז 'בגידה' לא מתייחסת לסיפור מיקי ופלייר, פלייר ושרה, שרה ורות בר. אני לא שופט. אבל מבחינה פוליטית אני מעריך נאמנות. אני שונא שמשתמשים באנשים או בציבור ככלי, וזורקים אותם הצידה כשהדבר נוח. זה מגעיל אותי. 

ובכל אופן, אני יכול לשער מה מרגישים החרדים, ספציפית, ורונית ורדי נתנה לזה ביטוי בתארה אפיזודה מחייו הפרטיים של ראש ממשלתנו. עמ' 159 - "מיקי עבדה בכמה משרות במקביל, היא היתה משאירה את התינוקת אצל אביה שנהפך לבייביסיטר במשרה מלאה, וסוחטת עצמה בעבודה כדי לאפשר לנועה חיים הגונים ונעימים. ביבי המשיך להתדפק על דלתה, מסתיר ממנה את העובדה שהמשיך את קשריו עם פלייר ושמצא גם רומן חדש בתל אביב. חברים שהכירו את ביבי מהצבא לא העלו בדעתם שהוא מנהל מערכת יחסים משולשת עם נשים בשתי יבשות ובשלוש ערים. פלייר בבוסטוןף, הבחורה בתל אביב ומיקי, שעליה לא ויתר בירושלים. יחסיו עם התל אביבית התהדקו ונראה היה לה כי הם נהפכים לזוג קבוע, שעתידו לפניו. כשנסע לארצות הברית הסביר, שיש לו עניינים לסדר בקשר ל'מכון יונתן'. היא האמינה לו. יום אחד חזר, מתוק מתמיד. תשמעי, אמר לה, אני הולך להתחתן עם אחרת, והתכוון לפלייר."

נו שוין. רכילות. אבל באמת לא יפה. ואני יכול לתאר את נתניהו 'מתוק מתמיד' ואת הבחילה כשהמתוק מתוק הזה גולש לך לגרון. חרדים - אנחנו נחמדים יותר. אתם יכולים להתחבר אלינו. זה לא יעלה לכם הרבה. נתחיל מאמירה אחת או שתיים של איזה גדול תורה בדרג בינוני שצריך להפסיק את הכיבוש, איזה גמ"ח חרדי לטיפול בפליטים מאפריקה, ותראו איך הכל מפשיר ואיזה חברים טובים יש לכם בשמאל. אנחנו רב תרבותיים. ממש אוהבים את מי ששונה מאיתנו. זה יכול להיות רומן היסטרי. ופתאום בג"צ נהיה מהדבר הרע הזה, למקום ידידותי ששומר על הזכויות. מבטיח. 

טוב, בגלל קיצוצים בתקציב לא יהיה הפעם ממתק אמיתי. זה התרומה שלי לנטל על מעמד הביניים. מה, לא? בא לכם עוד פעם לשמוע את רוי ביוקנן? אז זה ביצוע מופתי באמת ל"דאון ביי דה ריבר". של יאנג עדיין יותר טוב אבל גם זה סבבה. ולחרדים - "You take my side - I take your side" עובד בטוח. תראו. באמת. יום טוב לכולם!