הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הזה רץ אתמול חזק ברשת. אביא כאן את עיקרי הדברים, למי שעצל ולא רוצה ללחוץ על הקישור -

"ואז חשבתי על הדגל האדום. כמה רע הוא עושה לכל כך הרבה מזרחים. איך הצבע האדום הזה, שהוא לכאורה צבע עממי שמסמל סולידאריות של עובדים, מסמל בישראל את ההגמוניה המפא"יניקית האשכנזית הישנה. זו שהתיחסה ליהודי המזרח כמו לעבדים. זו שהדירה כל מי שלא דיבר יידיש. זו שרמסה את כבודם ותרבותם של כל מי שלא היה "מאנשי שלומנו", יהודים וערבים כאחד. לשנאה למפא"י ולדגל האדום, בישראל, יש שורשים עמוקים בקרב הציבור המזרחי. עמוקים ומוצדקים. אחר כך חשבתי פוליטית, או יותר מדויק, אלקטורלית. מיליון פליטי ברית המועצות הסובייטית חיים בישראל. רבים מדי מהם עניים. אני קורא להם "פליטים", כי הם באו לפה אחרי שחיו תחת משטר דיקטטורי נורא ואיום, משטר אכזרי ואלים שהדגל שלו היה אדום, האידיאולוגיה שלו היתה קומוניסטית, האחד במאי היה אחד החגים החשובים שלו, והטרמינולוגיה שבעזרתה הוצדק הדיכוי האנושי של העם היתה "מהפכנית", "מעמדית", "שיוויונית" וכו'. ניסיתי לדמיין מה זה להיות דובר רוסית שהגיע לישראל אחרי שחי במשטר האימים הסובייטי. איך זה מרגיש לראות דגל אדום? "

המדובר בחזרה לא חכמה לפוליטיקת הבידול האתני שמצליחה כל כך לטייקונים שלנו. ככל שאנחנו חושבים על 'מזרחי', 'אשכנזי', 'רוסי' ופחות על 'אדם', 'פועל', 'מנוצל', 'מנצל' כי אז לחבר'ה הגדויילים שם נורא נחמד, והם יכולים להמשיך ולהתעסק במה שחשוב - להשמין על חשבוננו. הפוליטיקה הזו היא מאוד רלוונטית בהקשרים של תיקון עוול היסטורי, של קידום אוכלוסיות שקופחו, של שימור מורשת היסטורית ושיח תרבותי. אבל כשאומרים לי שאני לא יכול להתאחד עם המזרחים והרוסים סביב הדגל האדום, כי אני אשכנזי מנצל וזה הדגל שלי, אז אני יכול לחשוב בדיוק למי זה עושה טוב ולמי זה עושה פחות טוב. אבל אתם יודעים מה, נזרום. נרוץ עם הטענה הזו לשני הכיוונים - מזרחיים ורוסים.

מזרחיים - זה שהם 'לא מתחברים לדגל האדום' יותר מאחרים דורש הוכחה אמפירית, ולדעתי שגוי. אי החיבור של האוכלוסייה הזו לדגל האדום הוא באותה מידה שהאשכנזים לא מתחברים אליו. זה דגל של זרם פוליטי מאוד מסויים שנמצא כרגע במיעוט. כך שיש מיעוט של אשכנזים ומיעוט של מזרחים שמתחבר אליו. ובכל אופן - הטענה היא שהוא עושה להם רע כי זה הדגל של מפא"י שהתייחסה ליהודי המזרח כמו עבדים והדירה כל מי שלא דיבר יידיש. הטענה הזו שגויה בכל כך הרבה רבדים שאני לא יודע מאיפה להתחיל. נתחיל מהדבר הפשוט - מפא"י אסרה על היידיש ודיכאה את תרבות היידיש באופן אקטיבי. נמשיך בדבר העוד יותר פשוט. הדגל של מפאי לא היה הדגל האדום. הסימבוליקה הזו הייתה נהוגה מאוד שמאלה משם. הדגל היה הדגל הכחול לבן. דגל מדינת ישראל. זה היה הדגל שהתנופף במעברות ובעיירות הפיתוח. רוצה להעלות טענה נגד הדגל הזה? לא. בסדר, זה מה שחשבתי.

את האגדה שהדגל האדום הוא הדגל של מפא"י האשכנזית המציא גדול השסאים והפלגנים העדתיים שקמו לנו. יש ספר מעולה של דני פילק על 'פופוליזם והגמוניה'. מי שיקרא אותו יבין את התופעה שנקראת מנחם בגין לעומק. אבל לא צריך את פילק או את גראמשי - מוף - לקלאו בשביל להבין מה הוא עושה, ואיך הוא קושר בין הקיבוצניקים האשכנזים המיליונרים ובין שונאי ישראל בכל הדורות. ואת השקר הזה קנה בעל הבלוג 'האי היווני' כאילו אך אתמול נאמר. הנה בנאום קלאסי, נאום הצ'חצ'חים, מה שיש למנחם בגין לומר על הדגל האדום -  

מחריד, נכון? אותי זה מחריד. מחרידה כמות השינאה שמופנית אלי אישית. אם כבר סיפורים אישיים, תארו לכם נער בן 13 בעפולה הקטנה, שכל כולה ליכוד, מנסה לשמור על דעה עצמאית, 'מערכניקית' בתוך השיסוי וההסתה של מערכת הבחירות של 1981, שכל כולה מופנית אישית כנגדו, כנגד משפחתו, כנגד מוצאו, כנגד המעמד שממנו בא, כנגד סבו שבנה את עפולה במו ידיו וסבתו שהייתה עובדת סוציאלית במעברות, הסבתא שאותה הוא כה אוהב ושמעולם לא הייתה מסוגלת לעשות דבר פרט לטפל באנשים ולהפיץ סביבה טוב לב.

לוקח את טראומת הילדות של הסבא מיכאל שאמר שהדגל האדום לא חשוב בפוסט של 'האי היווני'? בהליכה. עם יד קשורה מאחורי הגב. אבל אין כאן תחרות על טראומות ילדות. כל אחד סוחב את המטען שלו. נמשיך הלאה. לרוסים.

לאלו טענה מבוססת יותר, שאליה אני יותר מתחבר. ובכל אופן. לפני כמה שנים ליוויתי את ש' שהופיעה בתכנית טלוויזיה בערוץ הרוסי. (סיפור מעניין, מן הסתם, אבל כמו כל סיפורי ש' תאלצו להישאר כשחצי תאוותכם בידכם). בדרך חזרה לקחנו טרמפ אחד המשתתפים בפאנל, שהיה פסיכיאטר רוסי. השיחה הייתה נורא מרתקת, והנסיעה ארוכה. ואז הגענו מתיאור של מקרים מעניינים בפסיכיאטריה, לשאלת הערכת אישיותו של סטאלין, לא יודע איך. נפלט לי שלדעתי כל יהודי בארץ ישראל חייב טובה ענקית לסטאלין על שתי נקודות היסטוריות - הוא ניצח את היטלר ואיפשר את הקמת מדינת ישראל. כמובן שהדברים סוייגו באמירה שהוא היה רודן אכזר, רוצח המונים, ונתעב מאוד. התגובה של הפסיכיאטר הייתה זעזוע עמוק, ולו היה יכול היה יורד מהרכב. הוא התחיל בסיפורים מאוד ארוכים מה עשה המשטר הקומוניסטי למשפחתו, שכל אחד מהם הוא סיפור של סבל וייסורים שאין כדוגמתם. זה גרם לי להבין שיש כאן פער שקצת קשה לגשר עליו. כאשר לי אומרים סטאלין, אני רואה קודם כל את הגייסות של רומל מתקרבים לאל עלמיין ונעצרים ב-1942, במרחק קצר מאוד, קצר מדי מאבי, שהיה אז בן שנה בעפולה. ואחרי כן אני רואה את ההמונים החוגגים בכיכר בכ"ט בנובמבר. אחרי כן אני רואה גם גולאג, ונ.ק.וו.ד. ויער קאטין. בן שיחי הרוסי רואה דברים אחרים שאני איני רואה. אליו הגיעו כבר הרומלים. הוא לא היה שותף לתשועת הכ"ט בנובמבר. 

ובכל אופן, נשוב לדגל הכחול לבן. הרי זה דגל הכיבוש! זה הדגל שבשמו הרגו ילדים ב'עופרת יצוקה'! לא. זה הדגל שלי. זו המשמעות המדוייקת של המושג "ריקליים". RECLAIM. בעוד כמה זמן ביום ירושלים יחזור הריטואל השנתי המבחיל של "ריקודגלים" שבו ישמש הדגל הזה עצמו למופע אלים ומתועב של לאומנות שישמש כרקע לאלימות שתופנה כלפי תושבי השטחים הכבושים במזרח ירושלים. אז מה, נשאיר את הדגל הכחול לבן למרקדגלים למיניהם? לא. אני לוקח אותו בחזרה, ומניף אותו בגאווה. נגד הכיבוש. בעד השלום. בעד סולידריות. אני נותן לו את התוכן שלי.

וכך ניתן לעשות גם עם הדגל האדום. זה הדגל שיכול לחבר את כולם. את הערבים (הפגנה נהדרת אתמול באוניברסיטה, של הילדים מתא חד"ש, אוניברסיטתה שליום אחד כולה התמלאה בבלונים אדומים. עשה לי טוב. מיהרתי לשיעור אז לא הצטרפתי שם למפגינים, אלא רק הסתכלתי בפנים הצעירות והנלהבות ושמחתי ורציתי גם אני להחזיק את הדגל האדום.) את המזרחים, וגם את הרוסים. הם צריכים להבין שהדגל האדום היה לפני סטאלין ולפני לנין, וצריך להישאר אחריהם. שהוא יכול לקבל תוכן שמנוגד לכל מה שלנין וסטאלין עשו להם. תוכן של אחווה וסולידריות. הם יכולים לקחת את הדגל הזה ולהתעטף בו, ולרכוש אותו מחדש, וזו אמירה חזקה פי כמה נגד כל מה שנעשה להם בעבר. זו אמירה של התגברות והתחזקות והעצמה.

או שהם יכולים להמשיך ולהיות מבודדים ולשנוא. כציבור יש בהם משפחות שחיות בדלות איומה. מנוכרות ומבודדות מסביבתן במחסומים של תרבות ושפה. טוב לחיות ככה? לא חושב. אני רוצה להושיט להם יד. אבל היד השנייה שלי תמשיך להחזיק את הדגל האדום. כי זה הדגל שלי. לא של סטאלין, ולא של אף אחד. שלי, ושל סבא שלי שצעד איתו ב-1945 במצעד הניצחון בעפולה.

נסיים, לכבוד השטרות הצ'רניחובסקיים החדשים, במה שצריך להיות ההמנון של מדינת ישראל, ושביום הדגל האדום, 1 במאי, וגם ביתר ימי השנה, צריך לשיר אותו בקול רם, וכך גם עשיתי, לחרדת כל הסובבים אותי. הנה מישהו ששר יותר יפה ממני, אריק לביא, אללה ירחמו. 2 במאי נפלא לכולם.