הבלוג של אבו אלמוג

מבט בעיתון 'הארץ' של סוף השבוע מראה שרבים מהכותבים נסערים מאורח חייו הנהנתני של ראש ממשלתנו. נחמיה שטרסלר משווה אותו לשמיר, שבטיסה לאוסטרליה ישן על רצפת המטוס. יוסי שריד סבור שהמדובר בתופעה החוזרת על עצמה, המראה על מבנה אישיות ואופי קלוקל, של מי שקשה לו לכבוש את היצר לעמוד בפיתוי. יוסי ורטר שואל מדוע עלינו לשאת בהוצאות המעון הפרטי בקיסריה, וטוען כי מי שיבקש מבני הזוג נתניהו להשתתף בפרומיל אחד של האחזקה הפרטית שלהם או להפחית מעט בהוצאות יסתכן בחייו. מלכיאל בלס דורש מהחשבים והיועצים המשפטיים להתריע בפני ראש הממשלה על המשמעות התקציבית של הבקשות המוגשות לאישורם. להב הלוי מפרסם קריקטורה ובה ביבי ושרה על רקע של גלידה. 

החשש הוא שמא נפלנו בידי נהנתן מושחת שאיבד את הגבולות. החשש הוא שהתירוצים החוזרים ונשנים מראים על אובדן שליטה. שהנהנתנות מראה על סדר עדיפויות מעוות. שהנסיונות הכושלים להסתיר (סירבו לתת לסטודנטית את חישוב ההוצאות, עד שבג"צ אנס אותם לכך) מראים על כשל עמוק עוד יותר בהנהגת המדינה. לכל אלו אני אומר - הרגעו. המדובר במעשה מחושב. ראש ממשלתנו לא איבד שליטה. הוא אולי לא סובל מליקוק הגלידה והתספורות והאיפור במאות אלפי שקלים, אבל המדובר בעניין מחושב, שחשיפתו מחושבת, והזעם של שמאלני 'הארץ', אף הוא חלק מהעניין.

ביבי אינו נהנתן מטבעו. עזבו את הרכילויות, את המלצר הזה שלא קיבל טיפ, והעיתונאי הזה שנשאר עם החשבון ביד ב-1985. מה אנחנו יודעים עליו, ועל שרה? שניהם באים מבתים בורגניים לא מאוד עשירים. בביתה של שרה, כמו גם בביתו של ביבי, הצניעות הייתה ערך. זו עובדה. אורח החיים של אחרים במשפחותיהם, של משפחת בן ארצי, של יתר בני משפחת נתניהו, מראה שמהמקום ממנו הגיעו אפשר היה גם להגיע למקום אחר. הם לא באו מעוני שיוצר חסר אדיר שצריך למלא. ביבי היה חייל. איש הסיירת. במטוסי ההרקולס של שנות השבעים לא הותקנה לו מיטה, והוא לא שדד את המיניבר במחלקה הראשונה במטוס של סבנה. גם שרה ידעה תקופות של קיום רגיל, של עבודה יום יומית ומתישה כדיילת. שניהם בהחלט יכולים להמשיך בקיום סביר, גם בלי המחלקה הראשונה, והמיטה במטוס.

ביבי גם אינו טיפש. נתחיל בכך שמדובר באחד האנשים המוכשרים והמחושבים שישבו אי פעם על כס ראש ממשלת ישראל. התוצאה - קדנציה שלישית, כשהרביעית נראית באופק, מדברת בעדה. מוכשרים וגדולים ממנו, מבגין ועד פרס, לא הגיעו לכך. המדובר במכונה פוליטית של ממש, המכוונת לייעודה, ומשומנת בסקרי דעת קהל תכופים. אם ההתנהלות הזו הייתה מפריעה לו בעיסוק החשוב באמת - הישרדות כראש ממשלת ישראל - הוא היה עובר מייד, ביחד עם שרה, לאוהל דל בשדה בוקר (ובכל אופן הרשו לי לדמיין לשנייה את התמונה הפסטורלית של שרה, חליל רועים בפיה, מנגנת לעדר העיזים הלוחך את השיטים של אדמת הנגב. עברנו הלאה. בעולם הפוסט מודרני של התדמיות המשתנות גם זה אפשרי, ואולי זה עוד יקרה אם הצורך הפוליטי יביא לכך). ההנחה היא אם כן שאורח החיים הקיסרי אינו מכשול כי אם הוא התנהגות מחושבת שנועדה להשיג מטרה.

כמו כל תיאוריה טובה אנחנו צריכים תצפית אמפירית שתאמת אותה. כאן יש מספר נקודות שצריך להתעכב עליהן. כאן מסייעת לנו העובדה שעל אף נסיונות כושלים (ומגושמים מאוד, כאלו שנדונו לכישלון מראש, כמעט בכוונה) ביבי אינו עושה דבר כדי להסתיר את אורח החיים הזה. ולהיפך, הוא כמעט מתגאה בו. במערכון החנפני (הבלתי נסלח, אבל זה נושא לפוסט אחר) ב'ארץ נהדרת' הוגשה לו גלידת פיסטוק. כרמז לחשבון הגלידה המנופח שנחשף בערך באותה תקופה. הדעת נותנת שכל מילה, וכל רמז, וכל ניואנס במערכון הזה עברו אישור של גדוד יועצי תקשורת. ביבי אכל שם את הגלידה בהנאה רבה. כך, גם היחס שלו לחשיפות אחרות. את רביב דרוקר תבע לא בשל תחקיר ה'נסיעות' - זה הרי חלק מהחשיפה בה הוא רוצה. הוא תבע אותו על עניין אחר ובלתי קשור, השייך לרשימת תורמים שפורסמה. 

עובדה נוספת היא שבמקום שבו יכול היה אורח החיים הזה לגרום לו נזק, במערכת הבחירות, הוא לא עלה כמעט כלל. נושא חייו האישיים, וההדר בו הוא נוהג, יכול היה לשמש למתקפה אדירה. זה לא עלה. זה גם נותן לנו רמז מה המטרה אותה הוא רוצה להשיג. שימו לב - תעמולת הבחירות של מפלגת העבודה הראתה את שלי יחימוביץ' מבשלת מרק בדירתה הצנועה בתל אביב. זו תוארה בעיתונות במילים "חלונות מעץ, כוננית ספרים ממתכת פשוטה, דלפק קטן שמתפקד כמטבח ומקרר ישן עם מגנטים של דומינו'ס פיצה". אז נו באמת... למי אתם הייתם מצביעים? למי שהצליח להסתדר בחיים, עושה מיליונים על חשבוננו, חי כמו קינג בשלושה בתים, שעל שלושתם אנחנו משלמים, ובחשבון הגלידה שלו לחודש אפשר לקנות את כל המטבח של יחימוביץ, או לזו שגרה בדירה קטנה עם מקרר ישן? 

התשובה היא ברורה, ברורה מאוד. המסר הוא כפול. מסר לשכבות החלשות, ומסר לאלפיון העליון.

ראשית, המדובר במסר של 'שופוני' לשכבות החלשות. ללא ספק חלק מביסוס ההגמוניה במובן הגרמשיאני החזק של המילה. במדינה הזו, שבה האדם הפשוט יודע שמי שיודע להסתדר, להתחנף, לעשות את הקומבינה ואת המכה, הוא זה שמקבל את הג'וב, את הקידום, את ההעלאה בשכר, חשוב להפגין שאתה בדיוק אדם כזה. זה כבר לא האתוס של אנשי העלייה השנייה, שייסדו מדינה שהייתה שוויונית (מבחינת הפערים הכלכליים, ולא משום בחינה אחרת). לבן גוריון היה חשוב להראות שהוא עומד באתוס הזה לפרטי פרטיו. זה דרש צנע, חקלאות, הקרבה אישית, אז הוא פרש לשדה בוקר, באמצע הקריירה, במהלך מחושב. האתוס הזה מת מתי שהוא במלחמת ששת הימים או בסמוך לה. האתוס הבולעני החדש תפס את מקומו. המיטה המעופפת של ביבי היא שדה בוקר של בן גוריון. לו היה חי היום לא היה פורש לשדה בוקר, אלא לסוויטה בוואלדורף אסטוריה. מופרך? ראו את המהפך שעבר ברק, מקיבוצניק סיירת למגדלי אקירוב. מצנע מופגן והקרבה למען הכלל לעושר מופגן, ראוותני. אותה סיבה בדיוק.

את מי שונאות השכבות החלשות? את האשכנזים של הארץ. ביבי בנה את הקדנציה הראשונה שלו על פיצול עדתי וחברתי מהסוג הזה. זו תובנה ביביסטית בסיסית, שצריך לקחת בחשבון בכל דבר שהוא עושה. הוא פשוט חושב כך. "השמאלנים שכחו איך להיות יהודים". שימו לב. מניתי שישה או שבעה מאמרים (ולא הוספתי גם את ציפר, שלא נוגע בעניין ישירות אלא בשאלה מדוע זה ביבי אוחז ללא הרף בידה של שרה). ב'ידיעות' יש התייחסות אצל מאיר שלו, ספק פובליציסטיקה ספק סאטירה. הא ותו לא. למה? ידיעות אחרונות, העממי, הבין שזה לא מעניין את ציבור קוראיו, אלא ברמה הרכילותית. העמודים הפוליטיים לא נועדו לכך. לשם כך יש את מדורי ה'ממון' ומדורי 'החיים היפים'. ביקור עם שרה בווילה הולך. מאמר פובליציסטי על העלות של השנדליר (בטוח יצוץ פעם) לא הולך. ככל שהארץ מתעצבן יותר, כך ביבי מרוויח. הוא מבדל עצמו מהשמאל הצבוע של הארץ, חבורה של הומואים אוהבי ערבים, עד האחרון בהם. הוא יודע להסתדר.

המסר אל האלפיון העליון (שימו לב, אלו שקונים עיתון שלם בשביל להמליך שוב ושוב את ביבי. אלו שתורמים למערכות הבחירות. אלו שמממנים את האירגונים והעמותות וכל אלו) גם הוא ברור - אני אחד משלכם. אני לא אגע בכם לרעה. יהיה בסדר. אני יודע מה זה שמגיעים לוולדורף ובדיוק מסרו שם את הסוויטה הנשיאותית לנשיא אקוודור וצריך להסתפק בסוויטה המלכותית. אני מבין את הכאב שלכם. יהיה טוב.

והוא לא לבד בעניין הזה. משטרים אחרים, על הרצף שבין פופוליזם פוטיני לקוואזי פשיזם ברלוסקוניסטי, אימצו בדיוק אותה השיטה. ברלוסקוני גם הוא אדם בוגר, ויכול לשלוט בזין שלו. אבל הוא צריך את הבונגה בונגה, והוא צריך את החשיפה, כי זה מה שהבוחר מצפה. גבר שמזיין, גבר שיודע לעשות חיים. אותו דבר פוטין. אפשר להפליג למקומות רחוקים יותר, וגם לזמנים אחרים, אבל קצרה היריעה. קצת שיעורי בית לקורא האינטליגנטי. תעברו אל מעבר למהפכה הצרפתית, למרי אנטואנט עם העוגות. זה נגמר. זה לא אותו דבר. ביבי הוא לא שליט אבסולוטי. הוא צריך את אהדת העם והאישור של העם בקלפי פעם אחר פעם. והוא מקבל אותם. וכל דבר שהוא עושה משועבד למטרה הזאת. 'אם אין לחם תאכלו עוגות' התחלף ב'לכם אין לחם ולי יש עוגות. אני יודע להסתדר יופי. אולי אזרוק לכם עצם. הצביעו בעדי'. וזה עובד.

אז טום וייטס (נתקעתי איתו. יעבור. הנה לא שמתי את רוי ביוקנן כמה פוסטים.) כתב שיר על ביבי. תקשיבו ותהנו ושתהיה שבת שלום -