הבלוג של אבו אלמוג

מול הבית שלי גרה ציירת. אני מכיר אותה מזה עשרים שנה כ'רותי', בנאדם צנוע ועדין ומקסים. מסתבר שיש לה קיום גם כ'רות קסטנבאום בן-דב' שזה שם בן ארבע מילים, שממש מחייב שיתחבר אליו אומן נורא עמוק שעושה דברים נורא חשובים. עכשיו היא מציגה בגלריה 'הקצה' תערוכה שנקראת 'שוב ושוב אותו הנוף' - אז הלכתי.

'הקצה' היא גלריה בנהריה, שמנוהלת על ידי זוג - יצחק דה לנגה ולי רמון. אנ' לא זוכר איך התחברתי למקום לפני כמה שנים - משהו מאוד מסובך שקשור בדודה של ש', אבל זה מקום מקסים, שמציג את האמנות הישראלית - והגלילית - הכי מעניינות, נותן הרצאות וקורסים וסדנאות, ובכלל דואג כאן לעידוד וטיפוח של יצירה, מה שמאוד חשוב בהקשר של הפריפריה. אם מחפשים שרת אומנות לסולטנות הדאהריסטית, לי היא הבחירה הראשונה. זו התערוכה השנייה של רות קסטנבאום בן דב (טוב, מעכשיו היא חוזרת להיות 'רותי'), והיא מציגה מגוון של תמונות שצויירו מ-1992 ועד 2013 ונראות בערך כך (את התמונה הוצאתי מההזמנה מהאתר של הגלריה) -  

למי שלא יודע, זה הנוף שנשקף מהחלון מהבית שלי ממש. ורותי מעבירה אותו בדיוק מדהים, אבל דרך פילטר של ראייה מאוד מאוד מסויימת.

תמונות אחרות של רותי, במהלך השנים, היו דיוקנאות - היפים ביותר הם לטעמי הדיוקנאות העצמיים - ותמונות הכוללות לעיתים התייחסות לטקסט - שעסקו בהרהורים על אמונה, ונשיות, ויהדות. שלושה דברים שרחוקים ממני כרחוק המזרח מן המערב, ובכל אופן הייתי מרותק מסיבה אחת מאוד פשוטה. תמיד, בתמונות, ראיתי משהו שמוכר לי היטב ויומיומי (למשל שכנים וידידים שהופיעו בסדרת הדיוקנאות) דרך עיניה של רותי, והראייה הייתה כה שונה משלי, כה עדינה ועצובה, שעמדתי מרותק.

כך גם הסידרה הזו, העוסקת בנוף הגלילי, היום יומי. הגבעה היא אותה גבעה (יש שניים או שלושה מיקומים מזוהים בנוף של נחל חילזון. כל אשחרי מכיר). את הגבעה הזו אני רואה כמה וכמה פעמים ביום.

האסוציאציה הראשונה שהייתה לי היא לתמונות של אחד האמנים האהובים עלי, אלי שמיר. שמיר מצייר בסגנון היפר ריאליסטי את נופי עמק יזרעאל, שהם נופי ילדותי. התמונה היפה ביותר שלו תלויה באגף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, ולא מצאתי אותה כאן, אבל אני מקשר לאתר שלו. הנופים של שמיר הם נופי ילדותי. עמק יזרעאל, מבנים חקלאיים. שדות חרושים הנמשכים ככל שהעין רואה. הרי נצרת וגבעת המורה. אני מקושר לתמונות האלה בעבותות של נוסטלגיה ואהבה שקשה להסביר. התמונות של רותי מסמלות עבורי שלב אחר בחיים שלי. הן לא התחברו אלי לרובד העמוק יותר - של הנוסטלגיה. היה בהן משהו זר, ומעט מאיים, ורק במהלך הערב הבנתי מה. אין בהן שמיים.

ההסתכלות של שמיר היא תמיד ההסתכלות מהעמק. מי שנמצא בעמק ומסתכל היישר נכחו רואה פס של אדמה, מעליו הבנוי והנטוע, באופק יש פס נוסף של הרים, ולאחריו הרבה מאוד שמיים. אצל שמיר הם כחולים מאוד בדרך כלל. קיציים. אצל רותי אין שמיים. ההסתכלות היא מהגבעה של אשחר למטה אל הנחל. כמי שמסתכל מהאוויר. זו אמירה פוליטית מאוד, לטעמי. אבל לא אכנס כאן לפוליטיקה. האסוציאציה המיידית שלי היא ללבנון - שם הנוף דומה וההסתכלות היא מלמעלה למטה - בנסיון האישי שלי כתצפיתן. חלק מהתמונות נראות גם די דומות לתצ"אות. אבל אני יודע שהיא לא מגיעה מהכיוון הזה והוא זר לה, כך שהפרשנות הסובייקטיבית שלי אינה לגיטימית. ניסיתי לזרום איתה, לפי מה שידוע לי עליה.

האור בתמונה ללא שמיים אינו ישיר. הוא מסונן. המקור של האור אינו נראה, כי השמש מצויה בשמיים. אי אפשר לדעת אם שעת היום היא בוקר, צהריים או ערב (חלק מהתמונות מראות אובך של שעת בוקר מוקדמת). אפשר לנחש בערך את עונת השנה. זה יוצר איזשהו ניכור, איזה מחסום שצריך לעבור בין הצופה לבין המצוייר בתמונה. זה דורש השקעה נוספת. זה מונע קישור מיידי. וזה נהדר לטעמי. אני אוהב אמנות שדורשת ממני להשקיע. אמנים 'ארץ ישראליים' קלאסיים כמו ראובן רובין, שהגיעו מאירופה הקרה והערפילית, 'התנפלו' על האור. הכניסו אותו בכוח לתמונות שלהם. חגגו עליו. רותי מסלקת אותו בכוח. זו אמירה חזקה מאוד לטעמי. גם כאן אפשר ללכת לכיוון פוליטי. גם כאן אמנע מכך.

עוד כמה דברים שאין בתמונות של רותי. אין בתמונות האלה אנשים, ואין מבנים שיצרו אנשים, ואין חיות, וגם הצמחים נראים בדרך כלל כמו כתם מטושטש, רחוק. זה פרט לתמונה אחת המראה חוטמית זיפנית ענקית וורודה, כשהנוף ברקע מטושטש, לא מפוקס. הנוף הזה הוא בראשיתי. כך נראה העמק הזה לפני שנים עשר אלף שנה, כשבמערות בנחל חילזון חיה השמאנית שהחפירות הארכיאולוגיות כאן גילו את מערת הקבורה שלה. זה נוף מכושף.

יש גם אמירה על הזמן החולף. ועל הגליל. ועל הזדקנות (שלי. רותי חיה מולי והיא כמו ביום שפגשתי אותה לראשונה, בשנת 1992) ועל אהבה גדולה מאוד לנוף הזה ולארץ הזו, ולחבל הארץ הזה, בו רכב פעם דאהר על סוסו. אני מכניס אותו לכאן באופן קצת מלאכותי, אבל האומנות הזו היא דאהריזם לשמו. אמנות גלילית שנובעת מהאדמה, מתעלמת כמעט מכל מה שנמצא על האדמה הזו - מהמבנים ('מבני על' במובן המרקסיסטי תרתי משמע), מהאנשים, וחוזרת בכוח אל האדמה החשופה עצמה.

אז הפתיחה הייתה ערב מקסים. לי דיברה והסבירה. והייתה נציגות מאוד מכובדת לאשחר. ודיברה גם ל' שהיא אשתו של ב' ראש הזרוע ההלכתית של המחתרת הדאהריסטית באשחר, והיא ביבליותירפיסטית, שזה מקצוע מרתק. ונגנו שני נערים עמית ותובל, בכיתה י' ויא', ומאוד שמחתי שלא הבאתי לשם את בתי, שהייתה נופלת שבי אחריהם נוסח 'נערת הרוק' של ריקי גל, וחיי גרופית לזוג גיטריסטים נודדים זה לא מה שאני מאחל לה. ניגנו כמה דברים שעמית הלחין (או שמא היה זה תובל?) וזיהיתי כמובן גם את 'אסטוריאס' הקלאסי של איסאק אלבניז, הידוע לחסרי ההשכלה הקלאסית שבינינו כ'קרוון צועני' של הדלתות. זה יהיה הממתק האמיתי לסיום, וינגן אותו ג'ון ויליאמס, אבל עמית ניגן יותר יפה.

אז יש אמנות באשחר. מי שקורא את הבלוג הזה ברציפות יכול להתרשם לפעמים באופן לא הכי חיובי. אבל כל מקום שיכול לתת השראה לאמנות כמו של רותי, יש לו תקנה. אם אתם בנהריה, תעברו דרך 'הקצה'. כדאי. רותי מציגה שם עד 11.7. ממש שווה.