הבלוג של אבו אלמוג

אדם זקן, מה יש לו בחייו, הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם... זכרונות, זכרונות...

החברים שלי בפייסבוק כבר יודעים שהשבוע (10.10) חגגתי ארבעים וארבע שנים לאלבום המופת "אין די פלאץ פון די רויטע קעניג" של להקת "רויטע קעניג".

פעם, קינדערלאך, עוד עשו מוזיקה. היה אחד, רוברט פריפ, שלקח את העסק ברצינות. פראגרעסיב ראק. כל שיר חצי שעה. ותופים, וגיטרות, וכלי מיתר, ומלוטרון. אמא!

זה היה טוב לכמה דברים. דבר ראשון, בשביל הדימוי העצמי. הייתי נחשב בעיני עצמי נורא מתוחכם. קונפיוז'ן! וויל בי מיי אפיטף! בט איי פיר טומורו אייל בי קרייאינג! איזה עומק! שירה צרופה. זה נשמע כל כך כבד ודיכאוני, אבל לא דיכאון כזה של ההתבגרות, נוסח "סלואו ג'ין", שממש אפשר להתאבד בסוף, אם אתה נוסח עדות אביב גפן, אלא משהו עמוק וקיומי. קנטיאני כמעט, לו הייתי חושד אז בקיומו של עמנואל קאנט. האמת, עד היום לא ממש הבנתי על מה השיר הזה מדבר. אבל הוא נורא נורא נורא עמוק ומתוחכם. כך כל האלבום - איי טוק טו דה ווינד!

דבר שני, אם לעבור מהילוך ראשון להילוך שני לוקח רבע שעה, ודורש תמריץ חיצוני, השיר הזה עושה את זה, בדוק ומנוסה. כמובן שצריך אווירה ונרות וחושך וכאלה, וכמובן פרטנרית שאף היא חושדת שבקונפיוז'ן תהיה קבורתה. מתי שהוא בשנות התשעים היה מאוד פופולרי בארי וייט, בעקבות אלי מקביל. לא כל כך הכרנו אותו באייטיז, ובניינטיז הייתי כבר שקוע בזוגיות מבוטנת היטב - בת הזוג דווקא אינה מאלו שהרויטע קעניג יכול לעבוד עליהן - אבל זה בערך אותו אפקט, לדעתי, רק פחות סליזי ופחות שקוף. אם אני הייתי בחורה, אז ברגע שאני שומעת את הצלילים הראשונים והקול העמוק של יו אר מיי פירסט, מיי לסט, מיי אברית'ינג, כל האנטנות היו נזקפות, והייתי נכנסת למגננה. הרויטע קעניג פועל הפוך. הוא מרדים, מקהה את החושים, ואחרי מקסימום עשרים עשרים וחמש דקות של השיר הראשון אפשר לגשת לעניין, וגם אחרי שהכל מסתיים יישאר עוד מספיק מהשיר. 

אני מקשיב לזה היום, ודי מבין מה אהבתי אז, ומבין גם למה אני לא כל כך אוהב את זה היום. זה לוקח את עצמו ברצינות בלתי נסבלת, ופריפ הוא לא עד כדי כך גדול שמותר לו לקחת את עצמו ברצינות. כל הדינוזאורים האלה של הפרוגרסיב רוק, וגם כל מה שהסתובב שם בשוליים, נוסח ג'תרו טול וכאלה, פשוט מאוד משעממים באיזה שלב. זו העובדה ששום דבר גדול באמת לא התפתח מזה. זה היה שם, עשה את שלו, ומת בלי להשאיר צאצאים. אני מחפש רגש. אין שם רגש. יש שם חיקוי לא רע של רגש. ופומפוזיות אדירה. 

סתם זיכרון שיצאנו מהאינתיפאדה (הראשונה, קינדערלאך, הראשונה, ניינצן אכטיק און אכט) לאיזה פאב ירושלמי שאני באמת לא זוכר איפה ואיך קראו לו. ישבנו שם איזה שעתיים והשמיעו את הרויטע קניג מהתחלה עד הסוף פעמיים. שתינו שם אני לא זוכר מה. אז הייתי בקטע של ג'ין טוניק. אחרי כן זה עבר לי. הייתי אז בקטע טוב מאוד של הזוגיות עם ת' - תוך משהו כמו חודש חודש וחצי גם זה כבר לא יהיה - אז לא הייתי בקטע של לחפש, אבל שותפי עלום השם (יכול להיות שהוא קורא שורות אלו) דווקא ניסה כל הערב להתחיל עם המלצרית, ובסוף נתן לה טיפ של ארבעים ש"ח שזה היה בערך כל החשבון של שנינו, וגם תמונת פספורט שלו, מה הייתה אמורה לעשות איתה לא אדע. כששאלתי אותו לפשר הטיפ הוא השיב שפשוט יש לה תחת יפה. זה שווה ארבעים שקל בטיפ? אבל עברו עלינו ימים די קשים, ובאמת לא נהנינו מחברה נשית המון זמן, ואכן היה לה תחת יפה. לא יצא לו כלום מזה, למיטב ידיעתי, כך שייתכן שהרויטע קעניג לא תמיד עובד, או שפשוט ניגנו אותו בפאב הזה כל ערב, כך שהמלצרית פיתחה חסינות. אבל בכל פעם שאני שומע את צלילי הפתיחה של "EPITAPH" אני חוזר בדיוק לאותו יום ואותה שעה. יש שירים שעושים לי את זה. כל שיר של הקומיונרדס מחזיר אותי לשק"ם בשיבטה. "פאני האו לאב איז" של הפיין יאנג קניבלז מחזיר אותי למרץ 1987 בקיבוץ משמרות. פאתטי, אמרתי? וגאה בזה!

אז ככה. אני רוצה לתת כאן את הרויטע קעניג עצמו, שהוא האהוב עלי מכל השירים באלבום. למרות שעכשיו שמעתי את כל התקליט מהתחלה ועד הסוף, וכל מה שיש שם יפה. כמה מילים על העטיפה - גאונית, חד פעמית. מעבירה באופן מדוייק את רוח הזמן והתקופה. שחק אותה פריפ. מזל טוב למלך הארגמן, בן ארבעים וארבע.