הבלוג של אבו אלמוג

אני אינני חובב גדול של בתי כנסת. בית הכנסת שאליו אני הולך הוא אולם ריקודים בתוך מועדון נעמ"ת שאחת לשבוע שמים בו כיסאות של כתר פלסטיק במעגל, ובצד מוצב ארון קודש משתנע על גלגלים ובתוכו ספר תורה לא גדול. הכורח המילטי (היותנו כת פורשת בתוך המילט היהודי, שאינה נהנית משירותי דת ותקציבים - אגב, זה ספציפית תוקן, ויש בית כנסת בבנייה) שהותירנו בדלותנו, קבע גם גבולות אסתטיים ורוחניים לתפילתנו. עד כמה נאה היא התפילה כשהיא נאמרת מעל כיסא דל של כתר פלסטיק באולם ריקודים של גימלאיות, ולא מעל כורסה מרופדת בבית כנסת שאליה מקובע שלט עם שמו של תורם מארצות הברית! ובכל אופן יש בית כנסת אחד היקר במיוחד ללבי, וזהו בית הכנסת בשפרעם.

בשנת 2011 יצאנו לטייל בשפרעם, אגודת חובבי ד'אהר. הסיור כלל ביקור במצודת ד'אהר, במסגד, בכנסייה, ובבית הכנסת בשפרעם, המצויים זה לצד זה. כשנכנסנו לבית הכנסת צדה עינה של אמי את הפרוכת שמעל ארון הקודש. זו הייתה מוקדשת לעלוי נשמתה של 'בת שבע אחותנו היקרה בת הרב יוסף ש. מוריה שליט"א". בת שבע היא דודתה של אמי, שנטלה חייה בנסיבות טראגיות. יש כאן קצה חוט לסיפור משפחתי קשה ועצוב, טראגי מאוד, ולא כל הדברים ראוים לעלות על הכתב בציבור, וחלק מהפצעים עודם פתוחים. ובכל אופן, שמחתי מאוד לדעת ששמות בני משפחתי, בת שבע, ואבי סבי האדמו"ר מוריה מונצחים מכל המקומות בעולם בבית הכנסת הצנוע בשפרעם דווקא, עירו של ד'אהר, כאשר מפתחות בית הכנסת, שמעטים בו המתפללים והוא נעול במשך רוב שעות היממה, נמצאים אצל בעל המכולת הסמוכה, שאינו יהודי.

והנה, דווקא בבית כנסת זה נתנו השבוע חבורה של בני נוער את התשובה הראויה לפעולות 'תג המחיר' שיובאו אלינו משטחי הפרא אל הצפון הד'אהריסטי. אלו מציתים מסגד, ובני נוער ערבים משיבים להם בשיפוץ בית כנסת. אותו איש הגליל מפורסם למדי, ישוע איש נצרת, אמר 'הסוטר לך על הלחי האחת הפנה אליו גם את האחרת'. איני בטוח עד כמה הולכים המשפצים בבית הכנסת בשפרעם אחר תורתו של אותו גלילי, שלטעמי הציווי המסויים הזה שלה יוצר סטנדרט התנהגות שקשה מאוד לעמוד בו, והמאמינים ביהדות ובאיסלם, שהן פרקטיות בהרבה מהבחינה הזו, לא מחוייבים בו. אין כאן 'הפנייה של הלחי השנייה'. אין כאן קבלת הדין של פורעי תג המחיר בהכנעה. יש כאן אמירה מתריסה, גאה - אתם באתם להביא אלינו את השינאה? אנו מפנים אליכם את הגב ומביאים לכאן את האהבה. יש אמירה ראויה על היחסים בין עדות שונות בגליל. על היחסים בין בני אדם בכלל.

מתריסה, אמרתי? אכן, במקום בו התקן הוא שינאה בין עדתית יש באמירה הזו התרסה. 'אירועי תג מחיר' לא נולדים בחלל ריק. כל מהפכן ראוי לשמו יודע את מה שלימד אותנו מאו, שלשם פעולות גרילה יש צורך בעורף לוגיסטי תומך. בשטחים העורף הזה ברור. גם כאן, בצפון, נוסד עורף אסטרטגי כזה. אחרת לא ניתן היה לפעול כפי שפועלים אנשי 'תג מחיר'. היכן נמצא העורף הזה? בישיבות השינאה של הרבנים המטיפים שלא להשכיר דירות לערבים? ביישובים ליהודים בלבד הסגורים ומסוגרים בשער צהוב גדול? (לא אשחר. יש הרבה שערים צהובים. שנאת הערבים, עד כמה שהיא רווחת באשחר, לא הגיעה עדיין לשלב האקטיבי, הממאיר) גם מהצד השני לא הכל סבבה אגוזים, והדברים ידועים. לקום היום, לומר 'לא' לשנאה, זו המציפה החובקת כל והנמצאת בכל, זו התרסה. זה נוער אמיץ וחלוצי לפי כל קנה מידה.

אירועי 'תג מחיר' הם המחיר שאנו משלמים על הכיבוש. הנורמות של הכיבוש חילחלו לכאן, והן מחריבות כל חלקה טובה. מי שחושב שהתמוטטות המשא ומתן תותיר מצב בו יש לנו את השליטה האפקטיבית בשטחים, הפלסטינים מסתפקים ברשות דמיקולו העוסקת בענייני הביוב ברמאללה רבתי, ופעילות ההתנחלות יכולה להמשיך באין מפריע (זו נראית לי כיום המטרה אליה שואפת ממשלת ביביבנט לפיד) שייקח בחשבון את הרגע שאחרי מחיקת הקו הירוק. כל הארץ יצהר. 

ובכל אופן - תקווה. תקווה לרגע אחד שהאהבה תנצח את השינאה. אותם ילדים, בני 15 ו-16, שהיו אך פעוטים כשאירע בכפרם הרצח המתועב שביצע עדן נתן זאדה, הטרוריסט היהודי, שגדלו לתוך מציאות קשה, רעה, מפלה, מצאו בליבם את האהבה אלי, היהודי, את הרצון לסייע לי ולקומם את חורבות בית הכנסת שלי. אני אוהב כל אחד ואחת מהם. והנה שניים מאוד נחמדים מסיידים את הקיר, כשברקע הפרוכת. ניתן עוד לקרוא בבירור את המילים בת-שבע ת.נ.צ.ב.ה. אני מאוד התרגשתי לראות את התמונה הזו. מאוד. (צילם יעקב סבן, התמונה מובאת ברשותו, וכל הזכויות שמורות לו)

אני מפרסם את הפוסט הזה ביום הזכרון, שהוא ערב יום העצמאות. היום, כשאעלה על קברו של דוד אמי, פנחס שכטר ז"ל, שנהרג על משמרתו בקיבוץ מחניים, וטמון בבית העלמין הצבאי בעפולה, אוכל לומר לו שקרבנו לא היה לשווא. שיש עדיין סיכוי, שיש עדיין תקווה.