הבלוג של אבו אלמוג

בבוקר התקשרה אלי הילדה מהמחנה של הצופים ביער עופר. הסברתי לה שאם לחמאס יש רקטות שמגיעות עד הכרמל, הם בטח לא יבזבזו אותן על איזה יער לא מאוכלס אלא ילכו על בטוח וינסו להגיע ללב של יישוב עירוני. כמו שקורה יותר מדי פעמים בזמן האחרון - לו אנד ביהולד - החמאס הוכיח ששיקולים של רציונליזם הם לא בדיוק כוס התה שלו, ושביחד עם זניחת הציווי הקטגורי הקנטיאני הם גם זנחו את היוזמה המבורכת לשאוף להפוך את המטאפיזיקה למדע, או שהם סתם רוצים לנחס אותי, למרות שסך הכל הייתי די בסדר איתם בפוסטים האחרונים - ובקיצור זרקו טיל בדיוק על חוף הכרמל. עכשיו כולם נכנסו שם להיסטריה, קיצצו את הצפונבורי, ושולחים את הילדים הבייתה.

כשהתקשרתי היא הייתה קצת עצובה שהצפונבורי נגמר. בסך הכל היא עובדת כל השנה על העניין הזה. וקצת לחוצה כי ההסעה עוד לא הגיעה. 'הטיל פגע ממש לידנו,' אמרה. 'שמעת אותו?' שאלתי. 'לא'. שאלתי את עצמי לרגע אם זה הזמן לשלוח את היד אל בטן המפלצת המדממת ולהוציא משם חופן קרביים, ולהקריא את רשימת שמות ההרוגים בעזה (27 במספר) וגילאיהם (הרבה מאוד מספרים חד ספרתיים), כדי להראות שמה שקורה לה הוא רק השוליים הקטנים של המלחמה, שהיא הרבה יותר גרועה במקומות אחרים. החלטתי שלא. 'את זוכרת במלחמת לבנון, כשכל הבית רעד? כך נשמע טיל שנופל לידך. הטיל הזה נפל מאוד רחוק ממך. לא היית בסכנה.' זה נכון, דרך אגב. 

רציתי להגיע הביתה מוקדם ולפגוש אותה. אבל חברי הטוב ס' הזמין אותי לארוחת פטור. מכל מיני סיבות שבעולם לא יכולתי להגיע אליו בשבע וחצי בערב, אז קפצתי בדרך ושתיתי אצלו קפה. הוא לא שתה, רמד'אן, אבל התעקש להכין לי. 'אני לוקח עלי את החטא' אמר. דיברנו על כל דבר ועניין שבעולם, רק לא על המלחמה. היה נחמד מאוד. הוא נמצא באחד היישובים שלאורך כביש 805. עוד ביום שני, רק לפני יומיים שנראים כמו נצח, הייתי צריך להגיע מחיפה לאשחר, ובדרך קיבלתי מייל עם מועדי הפגנות בכאוכב אל היג'א, בסח'נין ובעראבה, ועשיתי לי מין מסלול מוזר כזה שלא עובר במקומות שצריכה להיות הפגנה בטווח של שעה אחרי ושעה לפני. בכלל נמנעתי מלנסוע ב-805 (שלאורכו סח'נין, עראבה, דיר חנא, עילבון). ביום שני עברתי ליד שפרעם אעבלין ועוד ראיתי שרידים של כל מיני דברים שנראו כמו צמיג שבער וקצת אבנים על הכביש, אבל יכול להיות שרק דמיינתי. אבל עכשיו ממש נסעתי ב-805 לכל אורכו, ונכנסתי בסבבה ליישוב של ס' עד למשרד שלו שהוא די באמצע וישבנו ושתיתי קפה. אחותי אתמול אמרה לי שהיא שכחה שיש בלגן ועברה אתמול כרגיל דרך טירה טייבה וקלנסאווה. אני נסעתי שם די במודע. זה הבית שלי. ד'אהר וכאלה.

האינתיפאדה השלישית כנראה נחנקת אצל ערביי ישראל. אולי זה ההנהגה המקומית שמצליחה לרסן את האנשים. אולי זה גל מעצרים ששמעתי עליו מחברי ס', ואחרי כן קיבלתי לו אישור ממקומות אחרים.  אף אחד לא כותב על זה באף מקום בעיתונות הממוסדת. מאות מעצרים אצל ערביי ישראל. אבל זה עלה רק בדרך אגב. דיברנו על המון דברים אחרים. יתרונותיו של הפמיניזם הרדיקלי על זה הליברלי אם להיות מדוייקים. אני יכול לדבר על זה שעות. וגם ס', שזה עתה סיים מבחן אצל הפרופסורית המאד רדיקלית שלי.

805 הוא ציר לא מאוד מפחיד. סח'נין נראית כתמול שלשום. השלטים בעברית ברחוב הראשי עדיין שם, וכך גם שמות הרחובות - שוהדאא אל אקצה וכיוצא בזה. על האנדרטה בעראבה מונף דגל פלסטין מאז הבחירות המקומיות בשנה שעברה. היה אז קטע משעשע שמדי יום היה הדגל מתחלף, פעם היה אדום, ופעם ירוק, ולבסוף התקבע על הירוק אדום שחור לבן המוכר. זה נשאר שם מאז, והיום זה סמרטוט מאוד קרוע ולא מובן, שרק מי שיודע שהונף שם פעם דגל פלסטין יכול לזהות. אבל על האנדרטה לזכר הרוגי אוקטובר 2000 בכיכר המרכזית בסח'נין יש דגל פלסטין טרי וגאה. זו התזכורת היחידה. נסעתי שם דרך כל הסימטאות כשם שאני נוסע תמיד. 

הנסיעה לצ'כיה נראית קרובה מאוד. מצד שני אני שואל את עצמי אם לנסוע, ולא בקטע של סולידריות (למרות שגם זה שם, איך אני יכול להנות כשאצלי בבית הורגים ונהרגים) אלא בקטע של באמת אם משהו יקרה בצפון, נוסח שהחיזבאללה יצטרף לחגיגה או שימציאו רקטה שמגיעה עד אשחר, או משהו כזה, הם יצטרכו אותי. יש לי כמה ימים להחליט. 

היולי הזה מאוד חם והגעתי הביתה ולא היה שום דבר לשתות אז לקחתי גליל טריפל שהיה במקרר ונראה לי שהכתיבה די מושפעת מזה. גליל טריפל זה הגליל הכי טובה ובכלל מבשלת 'גליל' במורן זה משהו שחבל"ז. הפאב שלהם חמוד, והייתי הולך לשם כל שבוע, עד שפתחנו את הפאב באשחר. אגב, אני מברמן ביום שישי. שוקל להכין קוקטיילים וכאלה. אני עם רמי ויש לי כל מיני רעיונות. 

רוטבליט כתב פעם -

מצחיק לחשוב, הייתי מפקד מחלקה 
אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה. 
בבית עלמין צבאי, מספר גוש וחלקה, 
תביא את הבקבוק לכאן הכוס שלי ריקה. 

אז נא להכיר, המחלקה שלי, מתכוון לשתות בשקט לזכרם. למרות שהנביא אסר את האלכוהול, יש רגעים שזה מתבקש. סלחו לי על הכפירה בעיקר. המחלקה שלי מורכבת ממי שמתו אתמול בעזה, לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, שנראים לי על פי הגיל או המין 'לא לוחמים'. (בינתיים, מאז פרסום הרשימה הזו הצטרפו עוד 13 בערך, רובם ילדים). 

 מוחמד איימן עשור, בן 15. 
 חוסיין יוסף קאוורע, בן 13. 
 מוסא חביב, בן 16. 
 סאקר אל עייש עג'ורי, בת 22. 
 אחמד נעל מהדי, בן 16. 
 באסם סאלם קאוורע, בן 10. 
 דניא ההדים חמאד, בת 16. 
 סוהא חמאד, בת 25. 
 סיראג' איאד עבד אל אל, בת 8.

אנחנו עושים את זה, וצריכה להיות לנו, לעזאזל, סיבה טובה, רק שאני לא מוצא אותה.

אָנָּא, אֵל רַחֲמָן, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ, זְכֹר אֶת בְּרִיתְךָ עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ יְדִידְךָ וּפְרֹשׂ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ עַל זֶרַע יִשְׁמָעֵאל בֶּן הָגָר וְעַל בְּנֵי יִצְחָק בֶּן שָׂרָה, וִיקֻיַּם בָּהֶם וּבָנוּ הַכָּתוּב: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה...וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ. (עפ"י זכריה ח') וְנֹאמַר אָמֵן.