הבלוג של אבו אלמוג

ג'ו קוקר, אללה ירחמו. נסעתי אתמול נסיעת לילה מאוחרת, ופתאום שמעתי, נדמה לי בגל"צ שניים שלושה שירים שלו ברצף, ואז הקריינית הודיעה שלמי שמצטרף עכשיו לתכנית, הסיבה שאנו שומעים את קוקר היא שהוא מת. זה כמובן העציב אותי מאוד, וגרם לי גם לרצות, למשל, ששלמוארצי יחיה לנצח, כי בזה אני באמת לא אוכל לעמוד. אבל אזיל עכשיו דמעה כאן על קוקר.

רובנו מכירים אותו מהגלגול השני, המזוקן, שלו, כמי ששר בלדות רומנטיות בקול צרוד. זה התחיל בתחילת שנות השמונים עם 'A place where we belong" שהוא לטעמי אחד משיאי הקיטש בכל הזמנים, ונמשך עם כל מיני ביצועים ל'Unchain my heart" או "You are so beautiful". לזכותו ייאמר גם שמהתקופה הזו נותר גם השיר המחרמן ביותר בכל הזמנים המושר על ידי אדם לבן - "You can leave your hat on". אבל זה לא קוקר האמיתי. זה צל חיוור (ומרוויח כמו משוגע) של מי שקוקר היה בסיקסטיז. אחרי שהוא בילה את הסבנטיז פחות או יותר בהילולה בלתי נגמרת של סמים ואלכוהול שקצת גרעה מהיצירתיות שלו. באיזה שלב הוא התעשת, נגמל, וחזר עם אלבום שנקרא 'פלדת שפילד' שהיה מין קאמבק היסטורי. את שלושים השנים הבאות הוא בילה בלשיר את אותו שיר פחות או יותר באותה נעימה, עם אותם דגשים באותו קול צרוד. אבל היי - כשמשהו עובד לא משנים אותו, וזה כיף, ואפשר להגיע לכל מיני מקומות כמו איזראייל, ואנשים משלמים המון כסף לראות אותך ומוחאים לך כפיים.

קוקר האמיתי עמד, מגולח פרט לפאות לחיים ענקיות, ונתן את הביצוע הכי טוב שמישהו אי פעם נתן לשיר על הבמה בוודסטוק. אבל לזה עוד נגיע. פרט להיעדרו של הזקן, היו עוד כמה שינויים. הוא לא ממש ידע מה לעשות עם הידיים בהופעות, אז הוא היה מטלטל אותן כמו חולה אפילפסיה. והייתה לו להקת ליווי של כמה חבר'ה באמת משוגעים שנקראה נדמה לי 'Mad dogs and Englishmen" (כלבים שוטים ואנגלים. רק הם יוצאים החוצה בגשם). והוא היה אחד הענקים שאי פעם קמו.

כילד בעידן שלפני יוטיוב, ולפני המחשב, הייתי צריך לחכות שמשהו יגיע לטלוויזיה השחור לבן החד ערוצית שלי (טוב, היה גם שני ערוצים של ירדן, ובאמצע האייטיז צץ ערוץ המזרח התיכון ששידר את אינספקטור גאדג'ט והיאבקות) בשביל לדעת איך זה נראה. וג'ו קוקר לא היה שם בגלגול הראשון, למרות שאני די זוכר שראיתי אותו זוכה באוסקר על זוועת קצין וג'נטלמן יחד עם עוד מישהי שאיני זוכר את שמה. הסרט המלא של וודסטוק שודר רק בסינמטקים, ולא היה סינמטק בעפולה. כך שהפעם הכי ראשונה שראיתי את מה שאני הולך להראות לכם עכשיו היא כשהייתי עם חברים בפאב בירושלים, כשקיבלנו אפטר מלשמור על האינתיפאדה ברמאללה.

אז זה ג'ו קוקר שר ביטלס. 'עם קצת עזרה מחברי' הוא אחד הקטעים הראשונים בסרג'נט פפר. זו בדיחת ביטלס טיפוסית, עם דמות מומצאת בשם בילי שירס, ואמורה להתאים לקונספט של סרג'נט פפר. התפקיד שלה ביצירה הקונספטואלית הזו זה לתת לאהבל החביב רינגו את קדמת הבמה לשתי דקות כדי לצבוט את הלב ולתת קונטרה לתחכום והפסיכדליה של מה שבא לאחר מכן שמתחיל בלוסי בשמיים ומסתיים ביום בחיים, יצירות ארוכות מורכבות ופסיכדליות. אז קוקר לקח את זה ועשה מזה שיר שעומד בזכות עצמו, ויותר מזה, שיר של קוקר. זו ההגשה הכי מושלמת של שיר שמישהו הגיש אי פעם.

יש שם קטע אחד - כאשר המקהלה שואלת אותו - Do you need anybody, והוא חושב לשנייה ולאחר מכן צורח. זה רוק. כך עושים רוק. הצעקה הזו נוגעת בכל הנימים של הנפש. ויש בה - אם תרשו לי - כל כך הרבה... היידגר. לאמשנה. אף אחד לא שר כך לפני כן או אחרי כן. אולי בת דורו ג'ניס ג'ופלין, שלמזלה הגדול מתה בת 27 ונחסך ממנה גלגול הקאמבק.

דיברתי יותר מדי. הנה ג'ו קוקר, חבל על דאבדין, עושה ביטלס. כך שרים. תלמדו.