הבלוג של אבו אלמוג

לא כותב כאן הרבה בימים האחרונים. אין לי משהו חכם לומר וקורה המון המון המון בחיים שלי כך שאני בקושי מצליח לנשום.

אתמול נתתי פרזנטציה במכון ש. לקבוצה של היסטוריונים (עם כמה אנתרופולוגים תרבותיים וגיאוגרפים היסטוריים בקצה). יצאתי עמוס תובנות - ומקלל חרישית את הרגע בו הלכתי ללמוד משפטים והחדירו בי את כל ההתניות האוטומטיות האלה של המשפטנים ואת צורת החשיבה המעצבנת - שלא מן המקום לפרוס כאן. אני עומד בפני שינוי אדיר ממדים, שייתכן שידרוש זניחה של הרבה מאוד ממה שנכתב לטובת כיוון מתודולוגי ומחקרי חדש.

אבל המילט נשאר במרכז העניינים. יותר נכון המלת. כמה וכמה מהעות'מאניסטים שאיתם אני עומד בקשר בזמן האחרון מתעקשים שזה הכיתוב הנכון של המילה ואני שוקל להחליף את התעתיק 'מילט' ל'מלת' המדוייק יותר כנראה, אך מובן הרבה פחות. זהו זעזוע בקנה מידה היסטרי, כי עד שהפכתי את המושג הארכאי והעות'מאני הזה לשגור על פיו של כל מי שבא איתי במגע, שינוי התעתיק הוא לא פחות מטראומה. 

אשרוד. אני קורא עכשיו ספר מאוד ארוך באנגלית של איזה אאוגניה קרמלי על בתי הדין העות'מאניים בבלקן, ואני באמצע ובא לי להמשיך. אז זה פוסט נורא קצר. מין דרישת שלום כזו. 

ממתק? אליף צ'אלר. זה מין אחינועם ניני כזו, רק בתורכית.