הבלוג של אבו אלמוג

הלוואי והייתי מאמין שאני נותן את פתק ההצבעה שלי למנהיג קסמים שיש בידו לפתור את כל בעיותי.

הלוואי והייתי מאמין שהפתק שאני מכניס בקלפי יביא לנו מנהיג שהוא היחיד שיכול להתמודד עם הבעיות הקיומיות.

הלוואי והייתי מאמין שהפתק שאני מכניס בקלפי יביא לנו מנהיג שיביא שלום.

הלוואי והייתי מאמין שבכוחו של הפתק שאני משלשל בקלפי להוריד את יוקר המחייה ולפתור את בעיית הדיור.

הלוואי והייתי מאמין שהמוצא שלי יכול להכתיב לי את ההצבעה.

הלוואי והייתי מאמין שאמונתי הדתית יכולה להכתיב לי את ההצבעה.

הלוואי והייתי מאמין שהפתק שאני מכניס לקלפי הוא התשובה לגזענות - ושאין גזענים גרועים דיים באותה מפלגה שאני מצביע אליה.

הלוואי והייתי מאמין שהצבעתי האסטרטגית תביא לאחר הבחירות לקואליציה בהנהגתו של הגוש שאני חפץ ביקרו.

הלוואי והייתי מאמין שהמפלגה שאני מצביע לה תיישם ולו שבריר מהמצע שלה.

אז היה לי הרבה יותר קל. אני לא מאמין באף אחד מאלו.

אתמול היו בחירוות דמה באגודת הסטודנטים. אני סטודנט. הצבעתי וירטואלית דרך הטלפון ממסדרון בית המשפט כי הייתי צריך לחכות שם הרבה שיתחיל המשפט שלי. היד נשלחה כמעט אוטומטית אל הפתק ודעם. ונסוגה. הלב יודע מה הוא רוצה, אבל השכל לוקח למקום אחר. לקחתי את הפתק של מרצ. טעמתי אותו וטעמו היה מר. לא טבעי. לא מתאים. הוא לא מייצג במאה אחוזים את כל מה שאני רוצה וחושב ושואף. אין מספיק ייצוג מזרחי. אין נספיק שותפות יהודית ערבית. יש יותר מדי דגשים תל אביביים כמו עניין הקנביס. אין לי בטוחה שכחלק מקואליציית הרצוג הם לא יתמכו במבצעים צבאיים מפוקפקים, שהם לשיטתי הדבר שאותו אני רוצה למנוע בהצבעה שלי. ובכל אופן. זה מה שיש כרגע.

הפעם האחרונה שהצבעתי עבור המפלגה הזו הייתה ב-1992. נזכרתי בכל הדברים הטובים שהפתק שלי עשה אז. וגם בכל הדברים הרעים שהפתק הזה עשה שהביאו אותי לנטוש אותו ל-23 שנים. הקשתי על מסך הזכוכית הקטן במקום הנכון. הרגשה משונה. זו הייתה חזרה כללית, ואני לא בטוח מה התוצאה. יש עוד שבוע. אם לא יקרה משהו דרסטי אני אעשה בעוד שבוע את הדבר האמיתי, ואשלשל את אותו פתק עצמו לקלפי. אבל במהלך השבוע הזה יכולים לקרות הרבה דברים אפילו בבוקר ההצבעה עצמו.

בפעם הראשונה בחיים שלי אני קול צף, שבוע לפני הבחירות. לא מגובש. הרגשה משונה.