הבלוג של אבו אלמוג

לפני שבוע הייתה את האזכרה לשומסק. השנה דיברתי ונשאתי את הנאום שרציתי לשאת לפני שנה. אציין, בקצרה, שעקרונות הדאהריזם נשמעים טוב בכל הקשר אם אומרים אותם בטון מדוד, בקצב איטי, בהקשר מתאים, ובאיצטלה של מכובדות. מי שממש רוצה, העליתי את הווידיאו לפייסבוק. 

מכל מיני טעמים וסיבות בעולם החלטתי לקחת איתי את אלמוג, כי רציתי שתספוג קצת ממורשתה כפולנייה בהתהוות. אם כבר יש לה את הגנים האלה, שימררו את חיי בעלה העתידי, לפחות נכניס בהם קצת תוכן. טעות חמורה ביותר. בשנייה שהגיעה לאולם, וראתה את הגיל הממוצע של הנוכחים - אני הייתי שם אחד הצעירים ביותר חוץ ממנה, הבינה שעשתה מקח טעות, ונאטמה. מכל מקום, לאירוע הזה קדם בוקר של בילויים, מוזיאון, מסעדה, וקניות בנמל, רק בשביל לרכך את המכה. לא שזה עזר.

אז היינו בוורהול במוזיאון תל אביב. התערוכה מציגה כמה וכמה אומנים, מהם יותר מוכרים כבסקיאט, ופחות מוכרים כוסלמן, מקיואן ופרינס. זה היה המפגש הראשון של אלמוג עם וורהול, כך שהתרכזנו בו. החיבור אליו היה מיידי, לשמחתי. אחרים פחות דיברו אליה, למרות שעניינו אותי. בסקיאט מורכב מדי לטעמי. אני אדם מאוד פשוט. העירום הסכימאטי עם הפטמות הזקורות והטבע הדומם של וסלמן לא דיבר אלי, ואת מקיואן לא הבנתי. כך שהתרכזנו בוורהול.

לא אנסה לתמצת את החוויה של אלמוג, שודאי הייתה מאוד שונה משלי, וחשובה לא פחות, בהתחשב בעובדה שאני רואה את העתיד שלה בתחום יצירתי זה או אחר. אנסה להעביר את הדברים דרך עיני. התערוכה היא לא מאוד מקיפה, ולא מאוד עשירה. עד של' שהתקשרתי אליה לשאול אם זה שווה כי פירסמה סטטוס בפייסבוק עם אחת התמונות משם, הביעה הסתייגות. ל' היא אולי אחד האנשים הכי תרבותיים שאני מכיר. היא גם תלביבית, וגם עובדת ממש בעיתון לאנשים חושבים (שזה היה משהו מאוד נחשב עד הפירסומת הזו של המזדיינים), ובענייני אומנות דברה לי הוא קודש, אבל הלכתי בכל אופן ולא הצטערתי.

 יש שם את הוורהול ההכרחי. זאת אומרת כמובן את המרילין מונרו, ואני לא מגזים - זה כמו לראות את המונה ליזה במקור. ואת המרק קמפבל, וג'קי קנדי, ונעלי היהלומים. מי שאינו מכיר את וורהול ומגיע לתערוכה מקבל מבוא לא רע, ואפילו יותר מזה. 

וכאן נכנסת החוויה שלי - העיון במקור חושף את הטכניקה. ואצל וורהול הטכניקה היא הרבה מאוד באמירה האומנותית. המבט אל יצירת האומנות המקורית, מראה היכן הודפס צילום מוכן מראש על משטח של צבע. מונרו, מרק הקמפבל, ג'קי קנדי, הם יצירות כה מוכרות, שאדם מהתרבות המערבית מוקף בהם בכל כך הרבה שיעתוקים, עד שאתה לא חושב שיש להם ממש מקור. אתה לא נותן להן את העיון הנוסף המגיע להן. הן המובן מאליו. כשאתה עומד מול מונרו של ורהול במקור, אתה יכול להבין בפעם הראשונה את העבודה לעומק. הדימוי עומד, מבודד. בפני עצמו. ללא כל הקשר חיצוני. רק אתה והתמונה. וורהול. וזה אדיר.

האמירה היא אמירה מאוד חזקה. השיעתוק אינו מושלם. אין המדובר במספר שיעתוקים זהים, אלא בשיעתוקים שונים. בכל תמונה פגם או שוני קטן לעומת האחרת. הדימוי של הזוהר, של המוות, של הבלונד, שעליו הלביש וורהול איפור מוגזם וצבע מוגזם, מדבר אליך מהתמונה, ועובר אצלך את התהליך הנוסף של השיעתוק עד שהוא הופך לדימוי המוכר, שמרוב ששוכפל ושועתק הוא כבר חסר משמעות. זו הייתה חוויה משמעותית, והייתי יכול לבלות את כל יתר זמני עד שקיעתו הסופית של הקפיטליזם אל מול הציור הזה.

השיעתוק הוא האמירה, וכאן דווקא מתחברים לדימויים של וסלמן ופרינס, ולחפצי הגרפיט הענקיים של מקיואן. הם יוצרים איזה מרחב הרמטי עם אמירה ברורה, סגורה כמעט. (בסקיאט דווקא חריג שם, והייתי אולי אפילו מוותר עליו, אבל אני לא מוגרבי ולא האוצרים של מוזיאון תל אביב). בקיצור - נורא שווה. 

בדרך החוצה תפסתי תערוכה של הדפסים ממקסיקו. זה היה משהו מדהים. היו שם הדפסים ורישומים, רובם פוליטיים. אומנות סוציאליסטית מהפכנית מהסוג המאוד אהוב עלי, עם האמירה הנאיבית. ביליתי שם עוד כמה דקות מענגות ביותר. לשמחתי גם אלמוג התחברה להדפסים האלה. זו הטכניקה שהכי מדברת אליה ושהיא הכי אוהבת ליצור בה. הילדה הזו היא כל כך קפיטליסטית שכמעט ועלתה להיות מועמדת לנגידה הבאה, והקטע המהפכני הסוציאליסטי, והשם אמיליאנו זפאטה - גיבורם של רבים מההדפסים, לא ממש מדברים אליה, אבל אומנות גדולה היא אומנות גדולה גם אם לא מתחברים לקטע הפוליטי, והאומנות שבהדפסים האלה היא מדהימה. היא ניסתה את ידה בהדפס בעצמה, והייתה יכולה להעריך גם את מידת העבודה שהושקעה בהדפסים, וגם את המיומנות שנדרשה ליצירתם.

כמו עם גורדון דאגלס, שהגעתי למוזיאון תל אביב בשביל לראות את אנג'ליקה כץ, ותפסתי את התערוכה שלו, גם כאן הדבר שלא הגעתי לראות היה החוויה המשמעותית מבחינתי. התערוכה נסגרת ב-28.9 - לוורהול אין תאריך סגירה, הוא מוכר יותר מזפאטה. רוצו בהמוניכם.

מתבקש לסיים במשהו של ולווט אנדרגראונד או לו ריד, אבל הגיעה אלי הידיעה על מותו של גבריאל בלחסן. זו אבידה ענקית. אני לא אשים כאן משהו של בלחסן עצמו. אשים לזכרו את אחד משלושת היוצרים הגדולים שיצאו ממושב תלמי אליהו, ששיתוף הפעולה שלו עם בלחסן ולפעמים גם עם גדג' הביא אותם לשיאים של יצירה - שלום גד.

השיר שאני מביא הוא 'תלמי אליהו'. אם הייתי כותב שיר, הייתי כותב את השיר הזה. 

מאיר אריאל, למשל, שירת באותו סוג של שירות שאני שירתתי בצבא. אז יש בשירים שלו כל מיני מילים ורמיזות שרק מי שהיה שם מבין. אני לא מדבר על המובן מאליו - לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ, אלא על שטויות כמו 'חבית הדגים'. אני יודע מה זה חבית הדגים, ורוב המאזינים לא יודעים. 'ושוב אני יושב על חבית הדגים בתקווה שיצא לי משפט מפתח' הוא משפט שלי הוא נורא ברור, ולא מטאפורי, ולאחרים זה תשבץ מוחין. 

'תלמי אליהו' מדבר אלי כמעט באותו האופן. הוא מאוד מטאפורי, אבל אני מבין את ההרגשה כי הייתי שם. מבפנים. לגמרי. שלום גד הוא בן גילי. השנה היא תמיד שבעים והשנה היא תמיד שמונים הן הרגשות שאני מרגיש בפנים מהבטן. 'אלוהים הוא תמיד איתנו' ו'אלוהים הוא תמיד נגדנו' אלה קטבים שחוויתי בעצמי. לא צריך לגדול מרוקאי (ויסלח לי מאוד אמנון לוי) בנגב המערבי. אפשר לגדול גם אשכנזי בעפולה ולהרגיש את זה מבפנים, מהבטן, כי החוויה היא החוויה של הפריפריה הישראלית, וזו נמצאת בכל מקום.

אז זה לזכרו של גבריאל בלחסן. השירים שלו עצמו כואבים מדי ליום הזה. אולי בהזדמנות אחרת. אני בטוח שהוא היה נהנה לשמוע את זה. -

- עדכון - לאחר צאת הפוסט התקשר אלי א' שהיה איתי בצבא, והזכיר לי את מה ששכחתי, או שלא ידעתי, ששלום גד שירת ממש באותו בסיס שכוח אל איתנו בשנת 1986 הידועה לשימצה, בבסיס התותחנים במבוא שילה. הוא היה סמב"צ או משהו כזה בשנת השירות האחרונה שלו, ואני הייתי איכוניסט בשנת השירות הראשונה, ואלה ואלה לא מתערבבים, אבל עם הזכרון (ומערכת הקשרים החברתית) של אמיר אי אפשר להתווכח. אז כבוד - ועכשיו תלמי אליהו, שוב, לזכר גבריאל בלחסן זכרונו לברכה.
 

* מחר הציון בבחינה. היה צריך להיות היום, אבל לדעתי מישהו שם במזכירות לא שם לב שביולי יש 31 יום. זה די מוזר שהשקעה של שנה שלמה תלויה פחות או יותר על הדבר הזה. מי שממש דואג, יתעדכן מחר בזמן אמת בפייסבוק.

* היום הגיעה הצהרת הכוונות עם תיקונים אחרונים. מתקן ומגיש ביום רביעי, על החיים ועל המוות. ממש כבדרך אגב היא זרקה שם איזה רעיון עם מדינות אירופיות שרוצות לאמץ את חוקי השריעה. שזה פתח לי עולם ומלואו. לא הולך להיות פשוט, ולא הולך להיות קל, אבל הולך להיות מעניין.

* ביום רביעי אני נואם את הנאום שלא נאמתי בשנה שעברה בכנס של שומסק. אלמוג תצלם עם הסמסונג החדש שלי. כן, אני מתכוון לגרור אותה לכנס יוצאי שומסק, קרמניץ ולינוביץ. החיים זה לא רק צ'יינינג טייטום.

* שידרגתי לסמסונג 3. אני עוד נורא מתלהב. 

* בלי שאני שם לב הנסיעה לאיסלנד מתקרבת. שלושה שבועות.

* הבקבוק הראשון של התנין מסח'נין נפתח אתמול. הצלחה אדירה. היו כמה שניות של חרדה, כי סך הכל די חששנו שהשמרים מתו ולא תסס. תסס באבוה תסס. בירה כמו שבירה צריכה להיות. לדעתי ברמה של הבירות הבלגיות שאני אוהב. חזקה - להערכתי כשמונה אחוז אלכוהול, מתובלת. לא מתוקה מדי, לא מרה מדי. כוכבי האניס שפיזרתי ביד נדיבה מורגשים היטב. מ א מ ם. הייתי שם כאן את התמונה של רגע הפתיחה, אבל ש' חרדה לפרטיותה. כזה חיוך לא ראיתי אצלה מזמן. הבירה הזו זה הבייבי שלה, והיא מה זה טובה בלהכין אותה. כמו בכל דבר. אבל את התגית על הבקבוק אני ציירתי -

* חשבתי על זיקוק עראק ביתי, רק נבהלתי מכל הסיפורים האלה על הרוסים שמזקקים וודקה בבית, ואז יוצא להם מתנול והם שותים ומתעוורים. אבל בקבוק ערק איילות בתחנת דלק מוכרים בתשעים ותשע ש"ח. למה מה קרה, השמיים נפלו?

* כותב וכותב וכותב וכותב. יהיה ספר חדש מתי שהוא ב-2014.

* הייתי כותב גם על הפרסומת המטומטמת של הארץ, אבל המטומטם שיצר אותה רוצה שאני אכתוב בדיוק על זה, שיהיה באז. לא לשים לב וזה יעבור. רק סימנתי כוכבית קטנה ליד 'העיתון לאנשים חושבים'. אנחנו, האנשים הבאמת חושבים (והעילאיים והמתנשאים) עוד נמצא את הדרך להבהיר עד כמה זה עשה לנו רע, הדבר הזה.

* לא הייתי בתפילה ביום שישי כי יצאנו לסרט - RED2, כאילו לא רע אם ממש מכבים את המוח ונותנים לברוס ויליס להרביץ - וזה לא הסתדר עם לוח הזמנים. גיליתי שזה ממש חסר לי. מוזר. 

* איכשהו התחשק לי לשמוע את הדבר הזה, אז אני משמיע גם לכם. סטייה מהקו המוזיקלי הרגיל, אבל אוגוסט, אתם יודעים. והמנצח פשוט מוטרף ברמות. מישהו יודע מי זה? קטע די כיפי. שיהיה רק טוב.

היה נחמד מאוד.

ההרצאה הראשונה, הרפרט, הלכה מהר וחלק. דיברתי על נושא שאני מכיר ואוהב, ואני מאמין שהלך לא רע.

ההרצאה השנייה, על הסכמי הממון הייתה רק חלק מערב מרתק, בו דיברו גם הרב של הושעיה, הרב חיים בורגנסקי, וד"ר רותי פויכטנגר ודוברים נוספים. הייתה הסכמה כללית שזוג צעיר שמתחתן צריך הסכם ממון והסכם לכבוד הדדי, ואני מקווה שקידמנו את המודעות לנושאים החשובים האלה. בשלב מאוחר יותר בערב קצת התעייפתי אז גלשתי לסטנד אפ המילטי הרגיל שלי, והבעתי בלי חשש את דעותי על פסק דין קניוק ועל סעיף 3 למרשם האוכלוסין, אבל התאפקתי ולא הזכרתי את שמו של דאהר אל עומר ולו פעם אחת, אם כי הבעתי תמיכה עמומה בנישואי יהודים עם מוסלמים. זה לא היה הנושא של הערב אבל באופן עקרוני מי שמזמין אותי לאירוע לוקח סיכון שזה יגלוש בדיוק למקומות האלה, וחדווה יודעת את זה.

אז הנה פחות או יותר הטקסט של ההרצאה השנייה, וזו הייתה רק הפתיחה. מי שממש רוצה לדעת למה צריך הסכם לכבוד הדדי (שהוא לא ממש הסכם ממון) ולמה זה טוב, ולמה יש כאלו שנרתעים מכך, אז שיקרא כאן. מי שרוצה לדעת על מה דיברתי, שזה פחות מעניין ופחות חשוב, אז הנה -

מהו הסכם ממון?

לנישואים יש הרבה מאוד ממדים. זהו קשר שקושר בין שני בני הזוג הנישאים בהרבה מאוד מישורים, והפירוק שלו הוא קשה ומסובך. יש הרבה מאוד שאלות שעולות – איפה יגור בן הזוג שעוזב את הבית ומי ישלם את המשכנתא? מי ישמור על הילדים ומי יגדל אותם? האם ניתן יהיה להיכנס לקשר זוגי חדש, מתי ועם מי? אלו רק כמה מהשאלות. בעולם המשפט האנגלו-אמריקאי, שממנו אנחנו שואבים את עיקר הידע שלנו על העולם המשפטי באמצעות סדרות פרקליטים בטלוויזיה, קוראים להסכמים כאלו 'הסכמי קדם נישואים" PRENUPTUAL AGGREEMENTS, או בקיצור "פרינאפ", והם יכולים להסדיר את כל האספקטים של חיי הנישואים  הן בפירוק הקשר, והן במהלך חיי הנישואים. הסכם כזה שערך זוג מניו מקסיקו זכה לתשומת לב בין לאומית. ההסכם של רקס ותרזה לה גליי הוא בן 16 עמודים ומתאר בפרוטרוט את חייהם כמו כמה כסף יוציאו בשבוע (שבעים דולר) ואיזה סוג של בנזין יתדלקו, ובכמה פעמים בשבוע יעשו סקס.

אני מאוד מצטער לאכזב את הקהל, אבל אצלנו, בישראל, הסכם קדם נישואים נקרא "הסכם ממון" והוא עוסק רק בשאלה אחת, שבעקבות ה'גששים' אני קורא לה שאלת החוט המאריך – מה יקרה לנכסים של בני הזוג במקרה של פירוק הקשר. המדובר הן בנכסים שנצברו במהלך הנישואים והן בנכסים שבני הזוג הגיעו איתם אל הקשר.

המדינה קבעה את ההסדר בחוק, כך שמי שמתגרש ואין לו הסכם ממון לא נכנס לאיזה ואקום. יש חוק שנקרא חוק יחסי ממון שמתייחס ל'הסדר איזון משאבים'.

מה זה הסדר איזון משאבים? זה הסדר נורא נורא הוגן, והוא מספיק לצרכי רוב הזוגות –

מה שבני הזוג צברו במהלך הנישואים מתחלק חצי חצי. מה שכל בן זוג הביא איתו אל הקשר נשאר אצלו.

רק אם רוצים לשנות את ההסדר הזה צריך לחתום על הסכם, ולאשר אותו בבית הדין הרבני, בבית המשפט למשפחה, או אם החתימה היא לפני הנישואים, בפני נוטריון. נוטריון הוא במילים מאוד פשוטות עורך דין בעל ותק, שוועדה מיוחדת של משרד המשפטים אישרה שאפשר להאמין לחתימה שלו. הנוטריון מאשר כי הקריא את ההסכם לבני הזוג, כי הם חתמו בנוכחותו לאחר שהבינו במה זה כרוך. אני נוטריון, ובמהלך השנים אני מעריך שאישרתי כמה עשרות הסכמי ממון.

אז למה בעצם צריך הסכם ממון?

לרוב, באמת, לא צריך. הסכם ממון בדרך כלל עושים אנשים שנכנסים לפרק ב' של החיים שלהם, לאחר שצברו רכוש, והם רוצים להבטיח אותו. או זוגות שיש ביניהם אי שוויון מהותי – האחד מאוד עשיר והשני לא. או במקרה שאחד מבני הזוג נמצא בחובות, והשני רוצה שתהיה הפרדה בין הרכוש שלו, ושיצבור במהלך הנישואים ובין החובות של בני הזוג. הזוג הצעיר שרק עכשיו נכנס לקשר, ושהרכוש שצבר הוא מינוס של כמה מאות אלפי שקלים בהלוואה מובטחת במשכנתא, בדרך כלל לא צריך הסכם ממון.

אז מה אנחנו עושים כאן?

כמו שאמרנו, לקשר בין בני זוג נשואים יש כמה וכמה ממדים. הסכם ממון, בצורה של 'הסכם לכבוד הדדי' יכול לפתור – באופן חלקי מאוד לצערי – בעיות אחרות שעולות בפירוק הקשר, ובמיוחד בעייה של סרבנות גט. על זה יסבירו החברים שלי כאן בפירוט. וזו הסיבה האמיתית שהתכנסנו כאן. אני בא רק לתת את הרקע המשפטי היבש.

אני רק רוצה להבהיר – בישראל יש כמה בתי משפט ובתי דין שיכולים לדון בנושאים שקשורים בנישואים. לזוג שהתחתן כדת משה וישראל ברבנות יש מקום אחד בו ניתן לבקש גט, וזהו בית הדין הרבני. אבל עניינים אחרים – ועניין הממון בכללם, יכולים להיות נדונים גם בבית משפט אזרחי לענייני משפחה, ובדרך כלל הם גם נדונים שם. בית המשפט הזה דן בעניין הממון על פי המשפט הישראלי, ולא על פי דין תורה, ויכבד הסכם שנחתם על פי המשפט הישראלי. בעניין הגט דן בית הדין הרבני. בנוגע ל'הסכם לכבוד הדדי' שמדברים עליו כאן, זה דבר שצריך לעבור את בית הדין הרבני, שצריך לדון בו לפי קריטריונים הלכתיים – גט מעושה, לא גט מעושה, וכאן לצערי אני לא יכול לומר איך יתקבל הסכם כזה. בשביל זה יש לנו כאן את כב' הרב בורגנסקי, ואת ד"ר רותי פויכטנגר.

אני אומר אמירה כללית ביחס לנישואים – זוג שנכנס לחופה לא חושב בדרך כלל על גירושים. אבל זה קורה לכמה עשרות אחוזים. יש אמירה באנגלית – NO ONE PLANS TO FAIL, BUT MANY FAIL TO PLAN. איש לא מתכנן להיכשל, אבל רבים כושלים לתכנן. זוג צריך לקחת בחשבון שייתכן שיקרה משהו לא טוב, משהו שהוא לא מתכנן, וצריך להקטין את התוצאות השליליות שלו, לזוג עצמו ולסובבים אותו – ילדים עתידיים, בני משפחה קרובים.

משא ומתן על הסכם ממון לפני הנישואים בוחן את יכולות התקשורת של בני הזוג, את גילוי הלב שלהם, ואת הנכונות שלהם להעניק. אם משא ומתן כזה מסתיים בזה שאחד מבני הזוג מבין שהמציאה שלו היא לא גליק גדול ובורח מהקשר – מה שקורה לפעמים, עורך דין מנוסה אמר פעם – "אני לא מרגיש שהרסתי נישואים, אני מרגיש שהצלתי זוג מגירושים". משא ומתן כזה מראה על נכונות ומחויבות, ואינו יכול לסכן קשר טוב. מומחים מציינים שהסכמי ממון מאלצים זוגות להתמודד עם מקור עיקרי לאי הסכמות לפני הנישואים. עוד אמרה באנגלית – כשהקשר מתהדק, צריך להעלות את המילה שמתחילה ב-M. זה "MONEY" ולא "MARRIAGE". הסכם הממון הוא בבסיסו מעשה של הבעת אמון המראה שאין סודות בין הצדדים. ההחלטה היא כמובן תוצאה של תהליך שהזוג עובר. בנישואים של פרק ב' ההסכמים מסייעים לייצב את המערכת ולהתגבר על התנגדויות, כמו למשל החשש של ילדים מהנישואים הראשונים שמה שנקרא באנגלית "GOLD DIGGER" משתלט לאבא / אמא על החיים ועל הרכוש וגוזל מהם את מה שמגיע להם.

אסכם בכמה מילים – עורך דין אמריקאי בשם רוברט ברגר כתב ספר על הסכמי ממון בו הוא קורא להם 'הסכמי האהבה' וכותב – "זה חוזה האהבה. הוא יכול לסייע. הוא יכול לגרום לאהבה לפרוח ולסייע למאוהבים להתבגר. הסכמי ממון אינם ראויים למוניטין שיצא להם כמבצרם של תאבי הבצע והאנוכיים. הם יכולים להציע יותר מהגנה כנגד נשים שניות זוממות או בעלים המטפסים בסולם החברתי. הם יכולים לקדם אהבה גדולה יותר, תקשורת, ובסופו של דבר אושר בנישואים."