הבלוג של אבו אלמוג

כבוד גדול נפל בחלקי, ונבחרתי לדבר בשמם של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה בטקס חלוקת התעודות היום ברעננה. אני יוצא עוד מעט לדרך, והנה הטקסט של הנאום. אם מישהו מזהה בעייה משמעותית, אפשר להגיב עד שש בערב, אחרי כן זה כבר מאוחר מדי. אני מניח שאיש מקוראי הבלוג לא יהיה בטקס עצמו, כך שאין סכנה שתשתעממו ממש בשתי הדקות שלוקח להקריא את הטקסט הזה, אחרי שנחשפתם אליו כאן.

יש המייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האימרה כי "הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". מי שלא הבין, לא נורא. גם אני בהתחלה לא הבנתי.

בשנת 2005 הייתי כבר שלוש עשרה שנים אחרי סיום לימודי התואר הראשון במשפטים, והרגשתי חוסר משמעותי ביכולת שלי להבין טקסטים מהסוג הזה. אבל לימודי תואר שני נראו לי עניין מורכב, מסובך ויקר, והשקעה של זמן שלא הייתי יכול לעמוד בה, כמפרנס וכהורה. כתושב הגליל הרחוק, לא הייתי יכול לחשוב על לימודים סדירים באוניברסיטה הדורשים השקעה של נסיעות וימי עבודה. חטאי הארציים הביאו אותי לקורס נהיגה מונעת שהתקיים במכללה שבה התקיימו גם קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, והצצתי בעלון של התכנית הרב תחומית ללימודי דמוקרטיה. הצצתי – ונפגעתי, ושבע שנים אחרי כן אני עומד כאן ומדבר על זה.

להתחבר מחדש להוויה הסטודנטיאלית, אחרי שלוש עשרה שנים של הפסקה, זה כמו מכשיר חשמלי ישן שפתאום מתחבר לחשמל. והחוויה הזו היא לא רק ההרצאות, והקורסים, והישיבה במזנון בקמפוס רמת אביב עם החברים ללימודים, שלעיתים היא מעשירה ומלמדת יותר מההרצאה עצמה, אלא גם ההתמודדות העצמית עם הטקסטים, ועם הממ"נים, ועם החומר התיאורטי, לבד, בבית, בחדר העבודה מול המחשב. ההתמודדות הזו היא מבחינתי העיקר, אבל לא התמודדתי לבד. נעזרתי בסגל מרצים נהדר, שלא נפל בדבר, ולעיתים עלה במעט על מורי ורבותי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בלימודי התואר הראשון.

הלימוד הוא תהליך חווייתי. הוא מעצב את האישיות. אני עכשיו אדם טוב יותר בזכות הלימוד. הבחירה שלי בלימודי הדמוקרטיה מסייעת לי להבין את העולם שמסביבי טוב יותר, ולתפקד בו באופן מודע כאדם וכאזרח. בימים הללו, הקשים, בהם אנחנו נחשפים לתהליכים מורכבים של קבלת החלטות בנושאים קריטיים המשפיעים על כולנו, אני רואה חשיבות עליונה לכך שהתהליכים האלו יהיו מובנים לי, ושבמערכת הזו אני, וכל אדם אחר, נתפקד כאזרח מודע ומשתתף במערכת דמוקרטית, ולא כנתין המובל במשעול מסומן מראש.  לימודי הדמוקרטיה איפשרו לי את ההבנה הזו, הטובה יותר, של העולם, אבל הדברים נכונים גם לגבי כל דיסציפלינה אחרת. אני בטוח שבוגרי הקורסים השונים בתארים השונים מרגישים את אותה תחושה של ידע, של הבנה טובה יותר של העולם שמסביבם, בין אם למדו מדעי החברה, מדעי הרוח, ביולוגיה או מינהל עסקים. ידע הוא חירות. אני עכשיו אדם חופשי יותר. האוניברסיטה הפתוחה היא שנתנה לי את הכלים לכך, ועל כך אני אסיר תודה.

ואם כבר בתודות עסקינן, הרי שכאן אנחנו קהל מעורב. יש את הבוגרים, הרשאים מעכשיו לזקוף את ראשם, וכמוני, לומר בגאווה, "אני בוגר של האוניברסיטה הפתוחה". ויש את המשפחות, שיכולות להיות גאות לא פחות. משפחות, שכמו משפחתי אני, נאלצו במשך כמה שנים להבין ש"היום צריך להיות בשקט כי לאבא יש בחינה" או "היום אבא נוסע ללמוד בתל אביב ויחזור מאוד מאוד מאוחר". תודה לש', ולאלמוג, ולפ', שבלעדיהם לא הייתי כאן היום.  כן אני רוצה להודות, בשמי ובשם הבוגרים האחרים, למרצים, למנחים, לצוות ההוראה ולכל עובדי האוניברסיטה, שאיפשרו לי את חוויית הלימוד, ומסירותם הרבה היא שהביאה את כולנו למקום בו אנו נמצאים כיום.

אז אחרי כל אלו אני מבין את הציטוט של ז'יז'ק שפתחתי בו? לא ממש. אבל הלימוד הוא תהליך, הוא דרך, הוא לעולם אינו מסתיים. והדרך חשובה יותר מהמטרה. ובדיוק בשביל זה יש את התואר השני בלימודי תרבות. אז ניפגש כאן בדיוק, עוד שבע שנים. תודה רבה.

נו, מה דעתכם? אני, לפחות, מאוד מתרגש. שתי הבהרות קטנות - הציטוט מז'יז'ק הוא כמובן בדוי, לא היה ולא נברא, אל תחפשו. מקור ההשראה שלו הוא יותר אנליה הואוני מז'יז'ק, ונודה על האמת, יותר האחים חדאד מירדן, יצרני העראק. הוא מופיע בבלוג הזה בכמה הקשרים אחרים בווריאציות שונות, בכל פעם שאני רוצה להישמע מאוד מתוחכם. לגבי התואר השני בלימודי תרבות - אופציה שנשקלת, במיוחד בגלל שאני מקנא באפרת. זה במחסן, בסבירות נמוכה, ונתחיל לחשוב על זה ברצינות רק אם לא יעבוד הדוקטורט מאיזה שהיא סיבה.

סלחו לי, עכשיו אני הולך לעשות את מה שעושים אנשים נורא חכמים שקיבלו תואר שני, ולהגות בסימולקרה של בודריאר. או להופיע בבית המשפט בתיק של זאתי שהלך לה הקלאץ' ולא רוצה לשלם למוסך. מה שמסתדר יותר טוב. אגב, אני מייצג את המוסך. 

ב-14 באוגוסט 2012 ימלאו שבעים שנה להשמדת יהודי שומסק. זו העיירה שבה גרה הסבתא שלי. העניין מעסיק אותי די הרבה בשנה האחרונה, והשתקף כאן בכמה פוסטים שטבעו בים של דברים אחרים. כשיצרו איתי קשר, כמדי שנה, להזמין אותי לכנס (ובדרך כלל איני מגיע), אמרתי למזמינה שהשנה זה יובל השבעים וכדאי לעשות משהו מיוחד. השנה יהיה משהו מיוחד. תהיה מצגת, ויהיו תמונות, ותהיה תכנית אומנותית. מצאתי אפילו תמונות ישנות של המשפחה, סרקתי ושלחתי. למצגת. יש מאות תמונות כאלו שיוצגו בכנס, ורוב האנשים בתמונות אינם מוכרים כיום לאיש, אך גורלם מוכר וידוע.

בתמונה יש שנים עשר אנשים. רק ארבעה מהם יהיו בחיים בדצמבר 1942. שלושה, הזוג העומד מימין והתינוקת, יעלו לארץ ישראל. גורלו של הבחור המעונב היושב, רציני, בצד ימין, ייקח אותו לסיביר. האב, המזוקן, מת מוות טבעי לפני השואה. כל השאר נלקחו, לפני שבעים שנה, לבור בפאתי העיירה, ונורו שם. התמונה צולמה ב-1931. כאשר עמדו ליד הבור, כאחת עשרה שנים לאחר מכן, היו עמם גם ילדיהם, נכדיהם, ובת זוג נוספת שאינה מופיעה בתמונה, זו של הבחור המעונב היושב משמאל.

לפני כמה ימים דיברתי שוב עם רחל, זו שמארגנת את הכנס, והצעתי לה בענווה לשאת דברים. היא אמרה לי, די בכנות, שהשנה התכנית מלאה, אבל היא תשמח לרשום אותי כדובר בשנה הבאה. אם כן, זהו הנאום שלא יינשא ביום שלישי, וטוב שכך. הגירסה הזו, אותה לא יקרא אף שומסקאי, היא מעט יותר חופשיה ומשוחררת ממה שהייתי אכן נושא בכנס. ובכל אופן, הנה:

שומסק. פניהם של האנשים המופיעים בתמונות, שקפאו לרגע אחד ונשמרו לנצח, דהו במהלך השנים. אך ככל שאני מתבגר, הדמויות מתעצמות, ומקבלות נפח, וצבע, והנה הם כעומדים לצידי, חיים כמעט.

מעולם לא הייתי בשומסק, ובכל זאת לא עזבתי את שומסק מעולם.

שלא מרצוני עזבתי את כרי הדשא ושדות הדגן, את בתי העץ בעלי הרעפים החומים, את העצים ירוקי העד, והמרתי אותם בגבעות הטרשים של הגליל. השארתי מאחורי את הגויים הדוברים בבליל של שפות, באוקראינית, צ'כית, פולנית, רוסית וגרמנית, החוגגים את חג המולד - שכנים שלא עמדו לצידי ביום פקודה, והמרתי אותם באחרים, הדוברים ערבית, וחוגגים את עיד-אל-פיטר, שאני מקווה שיתגלו כשכנים טובים מאלו שהיו לי. את פרשיו של פטליורה המרתי בפרשיו של דאהר אל עומר.

אני נמצא בגליל מהיום שנולדתי. איני מכיר נוף אחר. זוהי תבנית נוף מולדתי. ובכל אופן אני חש זר מעט. לפעמים אני מתעורר, ומביט מהחלון, ומצפה לראות שם את עצי האשור והצפצפה, את שיחי הפטל ועצי השזיף, את שדות הדגן, את הנהרות הרחבים, את דרכי העפר מעלות האבק, ואני רואה את הרעפים האדומים, ומעבר להם את הגבעות עליהן מפוזרים בדלילות שיחי אשחר, וינבוט, וסירה קוצנית ודרדר וחצב וירוקת החמור. ואני חש אז כמי שנמצא בחלום ממנו לא יוכל להתעורר לעולם.

הקיץ בשומסק גם הוא חם. וגם בו השמיים הם תכלת. ובאוגוסט 1942 היו השמיים כחולים ונטולי ענן, כשם שהם באשחר. 

מה אומרים לי האנשים הללו, שבתמונות? מה הם מבקשים ממני? האם הם מזהירים אותי, כשם שמזהירות כותרות העיתונים? לא. כנראה שלא. אני הוא האדון לגורלי, בעוד שהם לא היו אדונים לגורלם. האם הם דורשים נקמה? ואיזו נקמה תיתכן? ובמי?

ככל שאני מתבגר, למדתי להאזין להם. הדבר אינו קל, והוא דורש מאמץ. אבל למדתי להקשיב. הם מצווים עלי רק דבר אחד. אני מסתכל בפנים הללו, החכמות. בעניבות הפרפר. במטפחת המקופלת היטב בכיס הבגד. הם מצווים עלי דבר אחד - בכל מקום בו אתה נמצא, היה אדם. 

שומסק היא האנושיות שבי. אני לוקח אותה עמי לכל מקום. איני יכול לברוח ממנה, כשם שהיא ברחה ממני. בבית שבו גרה משפחתי גר כיום מישהו אחר. שומסק גירשה אותי ואינה חפצה בי עוד. מעולם לא הייתי בה, וייתכן שגם לא אהיה בה. אך איני מסוגל לצאת ממנה. אבל ככל שהשנים חולפות הציווי ששמו שומסק מתמלא בתוכן. היה אדם. 

יום הולדתו של הח"מ חל בעוד ארבעה ימים. עם כל זאת, מכיוון שלא כולם יכולים להגיע למסיבת ההפתעה, ושילה שמארגנת את הכל מאחורי גבי לא מכירה את רוב מי שקורא כאן, ולא יכולה להזמין אותו, מובא הנאום הספונטני שיינשא באותו אירוע, על מנת לקבל הערות ושיפוצים שכאשר יינשא הנאום, לאחר הבעות ההפתעה הספונטניות, יהא זה רהוט מעין כמוהו -

"אדם זקן – מה יש לו בחייו?

הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם.

הוא מדשדש אל המטבח ושם המים הפושרים יזכירו לו

שבגילו... שבגילו...

אורחים נכבדים - פרופ' הברמס, מר גלנט, גב' בלוצ'י, מר אל-בראדעי, כב' השופט טירקל, כב' השר ליברמן, שילה, אלמוג, פלג, עמנה היקרה, רמי, עליזה, חברים, בני משפחה, חברי הוועדה הפריטטית, חברי מפלגה חביבים -

אני מודה לכל מי שנאסף והגיע עד לתחנת פז באעבלין על מנת להשתתף עמי ביום חגי. גיל זה הוא גיל שעל אף שאני מכיר כמה וכמה אנשים שלא הגיעו אליו, והייתי עמם בתחרות סמויה במשך השנה האחרונה, וניצחתי! בקיצור זהו גיל בו יש כבר סיכומים ופרספקטיבה. ניתן להזכיר כאן את גדולינו אלוויס פרסלי ז"ל וג'רי גרסיה זצוק"ל, שראוי היה שיעשו סיכום דומה בגילי, שכן לא האריכו ימים רבים לאחריו, אך בעוד שהראשון זכה שייקרא על שמו פונדק דרכים מובחר במעלה החמישה, אגב מקום מעולה לפגישות חשאיות אחרי ימי עיון של המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, והשני קיבל על שמו טעם בגלידת בן אנד ג'ריס, מה אותיר אני אחרי?

פתרון מפוקפק אחד לבעיית המורשת הוא הפתרון של שלמה ארצי, ליצור ביוגרפיה בדיונית בנוסח "כשהמלחמה חלפה כמו כל דבר חולף / הקמתי להקה גיטרה בס ומתופף / הלהקה ניגנה בכוח כוח את עצמה / והשדר צרח הפאנק הפאנק חזר לעיר," וכיוצא בזה, ולקוות שלאחר לכתי יזכרו כולם את להקת הפאנק שהקמתי, שהפליאה נגן לא פחות מלהקת הפאנק שהקים ארצי.

פתרון נוסף הוא לשכוח מהכול, להודות לאל הטוב שבמרומים על כל יום נוסף, ולהתנחם בכך שזכיתי לחברתה של הנאה שבנשים, שמזה עשרים ושתים שנים אני קם מדי בוקר ומוצא אותה לצידי, ושואל את עצמי איך היא מחזיקה מעמד עד עכשיו, ובחברתם של ידידים טובים כמו אלו שנאספו ובאו עד לחנות 'ילו' בתחנת הדלק פז באעבלין על מנת להשתתף עמי ביום חגי. או כפי שאמר שלמה המלך, ואני אוהב לצטט בכל מקום אם צריך ואם לא צריך – "בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר.  ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָעֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה."

כאן המקום להזכיר את אבי אבות אבותי, היהודי הקדוש מפשיסחא, יעקב יצחק רבינוביץ' שהיה קם מדי בוקר לעשות רצון בוראו בכוונה שלמה, מתפלל שחרית בנוסח קרלין סטולין, ומתפלש בשלג תשע פעמים הלוך ושוב כשהוא עירום, לחרדת כל בנות פשיסחא, עד שמת מדלקת ראות, והוא בן 41 שנה. רק לאחרונה קראנו בעיתון כי הגלגול בשלג הוא סגולה קבלית מועילה לכפרת עוונות בשל משכב זכר או משכב עם גויה. נותר לי רק לאחל לאבי אבות אבותי זה שיהיו אשר יהיו החטאים עליהם כיפר (ולטעמי עדיפה הגויה מן הזכר, אך כאמור, זו שאלה של טעם), הם היו שווים את הגלגול בשלג, ימתקו לו רגבי עפרו.

אסיים במילותיו של הגנרל דאגלס מקארתור, אחד האמיצים שבגברים, ומקור השראה בלתי נדלה, אם כי יש מי שיושבים כאן, ליד השולחן הזה ממש, הסבורים כי המדובר בפחדן שפל שהותיר את חייליו למוות ועינויים בפיליפינים, בעודו בורח עם אשתו הצעירה ממנו בארבעים שנה בסירת מנוע לאוסטרליה – "חיילים ותיקים אינם מתים, הם רק נמוגים." תודה רבה לכם. אתם מוזמנים להינות מהקפה המשובח שמכינה כאן המכונה, ושלושה מנטוס בשבעה שקל ועשרים – עלי!"