הבלוג של אבו אלמוג

לא רק בזירה המדינית והביטחונית העניינים יגעים, אלא גם הדוקטורט עלה על איזה שירטון. שילוב של בעיות אדמיניסטרטיביות והשגות לגופו של עניין שהשיגו אלו ואחרים. וזאת לאחר שנכתבו מאה וארבעה עמודים מרתקים, חלקם בתורכית עות'מאנית שוטפת! 

אני ממתין לשובה של פ' ממסעותיה כדי לשבת עמה. אני אופטימי שהישיבה הזו תעלה אותי שוב על המסלול, שממנו ירדתי לאחרונה. מה זה ירדתי? תאונת רכבות. בכל אופן, המנטורית הממש אישית שלי, שאני משמש כעוזרת המחקר שלה, רמזה לי שעלי לנהוג כרולאן בארת, ולתפוס את הפרדיגמות במעופן. את הציטוט מבארת לא הכרתי, אבל הרמז העדין נקלט. הנחתי באחת את ספרי החוק העות'מאניים, את החלטות בית הדין הרבני הגדול משנות השלושים, את פסק הדין המרתק בעניין שוולבוים, ואפילו את הספר הזה על הרבנות ששלחה לי ש' הירושלמית שכנראה עוברת דירה ונפטרת מעודפים, ואיזה אישה נהדרת שלחה לי את הספר ממש בדואר על חשבונה. אני צריך להתנתק מהכל ולמצוא את ההשראה במקום אחר. וכך ביליתי מספר ימים עם 'אייכמן בירושלים' הקלאסי של חנה ארנדט, שיתרונו הוא שלא קראתיו מזמן, ושהקשר בינו ובין נושא הדוקטורט שלי הוא רופף עד אפסי, ושהכתיבה המרושעת מאוד של חנה תמיד נותנת לי השראה. חשבתי שאולי תוך כדי קריאת משהו בלתי קשור בעליל תעופף הפרדיגמה החסרה בגובה כה נמוך עד שאוכל לשלוח את ידי ולקטפה.

לאחרונה, אגב, ראיתי כמה וכמה פעמים את הסרט של מרגרטה פון טרוטה על ארנדט, שמשום מה שודר השבוע כמה וכמה פעמים בערוצי הסרטים של 'יס' ועשה לי חשק לקרוא שוב את הספר. אציין, עם זאת, שברברה סוקובה היא אישה נאה מאוד, וחנה ארנדט שלה היא מקסימה ושובת לב. אני סבור שהמקור היה פחות יפה ומקסים, וזאת לאחר שצפיתי ביוטיוב במספר סרטונים בהם היא מופיעה. אבל היא אחת ההוגות החריפות והמקוריות שאני מכיר.

היא יכולה להיות משעממת עד מוות, חנה, וכך למשל בספר הפרשנות שלה לקאנט - רכשתי, בשבעים ותשעה שקלים שלמים - אם חשבתי שאני יודע משהו על קאנט או על ארנדט לפני, אז אחרי שלושים ומשהו עמודים הייתי בספק. אני לא זוכר אם משכתי עד הסוף. 'יסודות הטוטליטריות' - תשע מאות ומשהו עמוד - הוא על סף הבלתי קריא, ואולי זה רק האימפקט של העובי. אבל ב'אייכמן בירושלים' מישהו כנראה עצבן אותה, והיא יורה לכל הכיוונים. לקרוא למחזה האימים הזה משעשע זה בדיחת שואה גרועה, אבל זה משהו שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

אז ככה. יש לי כמה וכמה אמירות שלקחתי משם לחלק התיאורטי של הדוקטורט, אבל זה לא ממש מבושל ודורש עיון חוזר בסמוך לכתיבה, וגם אז הערת שוליים להערת שוליים. בגדול, לא מצאתי אף פרדיגמה, בשמים מעל או בשאול מתחת. חידשתי את ההיכרות שלי עם האדונים אייכמן, ויסליצני קרומיי ושות', וזו לא היכרות נעימה, והמבט מעיניה של ארנדט למוחו הריק (לשיטתה) של אייכמן, הוא לא נעים וזו לשון המעטה. ביני לבין עצמי עוד לא הכרעתי בוויכוח בינה לבין גרשום שלום על 'אהבת ישראל', אם כי לאחרונה אני נוטה מעט לצד של ארדנט, אחרי שכמעט הומרתי לצד של שלום בשיחות שהיו לי עם פרופסור יבלונקה. החודשיים האחרונים קצת הוציאו לי את ה'אהבת ישראל' מהמערכת. אולי זה רק זמני. אבל תובנה אחת אני חייב חייב חייב לחלוק כאן.

במהלך כל הספר מתוארת שוב ושוב השיטה של אייכמן לשכנע ממשלות זרות למסור לידיו את היהודים. הוא התחיל ביהודים 'חסרי האזרחות' שהגיעו למדינה כפליטים, לאחר מכן שכנע למסור אנשים שהתאזרחו בשנים האחרונות, ולבסוף כשהמחסומים הפסיכולוגיים נשברו בזה אחר זה, נמסרו גם האזרחים היהודים שישבו בארץ מדורי דורות. התבנית הזו נשברה - והיהודים ניצלו - רק בארצות שהתייחסו באופן ראוי לפליטים חסרי האזרחות שהגיעו אליהן, כמו בולגריה, שסירבה למסור ולו יהודי אחד, אזרח או נטול אזרחות, ואימצה אותם אל ליבה.

 עד כמה הזדעזעתי כשחשבתי מה הייתה ארנדט חושבת על היחס לפליטים אצלנו ובמקומותינו. נכון, בחודשיים האחרונים היינו מאוד עסוקים בלהרוג וליהרג, וזוועות חדשות כמו שריפת הנער בשועיפת האפילו על הזוועות הישנות, אבל עדיין 'סהרונים' עודו במקום, והדרך בה מתייחסת מדינתנו אל פליטי הג'נוסייד המגיעים אליה לא רוככה בשל כך שהמדינה עסוקה בהרג מאסיבי במקום אחר. לשאלה, מה היינו עושים לו היה אייכמן של הסודנים מגיע ודורש את הסגרתם, יש לי רק תשובה אחת ברורה, וזו אינה תשובה נאה, וקשה לי להעלותה על הכתב. כל כך מהר שכחנו! זהו כנראה נייר הלקמוס, המבחן. משנכשלנו במבחן זה, איני מתפלא שאנו נכשלים גם במבחנים אחרים. אולי צריך להתחיל מכאן. לעבור את המבחן הזה, ולהמשיך הלאה.

ומשחלקתי, אפשר להמשיך.

הגעתי למסקנה שהבעייה היא לא בפרדיגמה או במתודולוגיה אלא במוסיקת הרקע. אני כותב, לרוב, כשהשיר 'אלבמה' של לינרד סקינרד נשמע אצלי בלופ. יש משהו מחזק הדדית בין הפיתולים הרטוריים שלי בדוקטורט, הטקסטים העות'מאניים הנפתלים לכשעצמם, ונגינת הגיטרה הנפתלת של ואן זאנט זצ"ל. סלחתי להם על המילים הגזעניות. אני רק מהופנט מהגיטרה. אבל לא עוד. זה הלינרד סקינרד אשמים. הדיסוננס גדול מדי. אי אפשר לכתוב דוקטורט מתקדם באמת תוך האזנה לרוק דרומי מנוון כשדגל הקונפדרציה מתנוסס ברקע. 

נפתח המכרז למוזיקת רקע ראויה לתגובותיכם אודה. ועד אז - שחק אותה רוני. 

אפילו לא לשנייה, וטוב שיש את בנצי גופשטיין והחבר'ה הנהדרים האלה מ'להב"ה' ששומרים על העניינים. כאילו לאן נגיע אם ואגינות יהודיות כשרות תחוללנה על ידי אברי מין ערלים? טוב, ערבים הם לא ערלים בדרך כלל אבל העקרון ברור.

אז היום יש את החתונה של מחמוד ומורל, ובאמת מזל טוב, וכל הכבוד ובסבבה. עולים מזה מיליון נושאים (כמו איך מתאפשרת פעולתו של ארגון גזעני שבינתיים הולך וכובש את הרחוב, בירושלים, לפחות, ומתי מישהו יבין שיש כאן משהו ממש ממש לא טוב ולא נעים, וישים לזה סוף ואם אז לא יהיה כבר מאוחר מדי) אבל אנחנו חוזרים לנושא האהוב עלי - הסדר העדה הדתית, ומי שלא בא לו, שלא יקרא.

אז ככה - יש ישראל הרשמית, ויש ישראל החוקית. ישראל הרשמית, שזה נשיא המדינה, מברכים, ומגנים, ועושים כל מה שהם יכולים, כי באמת גזענות זה לא בסבבה, ויש הוד והדר ביתרי, ושם ירווה לו בשפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני. ושאפו ריבלין עד עכשיו הצדקת את הבחירה שלך, אבל זה רק ההתחלה. אבל יש את ישראל החוקית, שזה ספר החוקים שלנו. והוא אשקרה קובע שיהודיה לא יכולה להתחתן עם ערבי. באמת! סעיפים 47 עד 55 לדבר המלך במועצתו. ילדים, זה חומר חזק, לא לקרוא בלי השגחת מבוגר. אז בנצי, חמוד, אתה לא לבד. החוק איתך. תפגין בסבבה. האמת שמי שצריך להפגין זה אני, בקטע שימחקו את התועבה הזו מספר החוקים שלנו, אבל זה לא יקרה, כי סך הכל נראה לי שהעם עם בנצי ולא איתי. אחרת אין הסבר לכך שהתועבה הזו נמצאת אצלנו כבר מ-1922 ואף אחד לא עושה עם זה כלום, אלא להיפך, זה הסעיפים הכי קדושים בספר החוקים, וכשכל דבר המלך הזה כבר נהפך על הראש מאה פעמים, וכל מיני סעיפים בוטלו, זה עדיין עומד שם כמו שצריך, ולא נראה שזה הולך לאף מקום בקרוב.

במקרה של מחמוד ומורל הבנתי שהבחורה התאסלמה, כדי לאפשר את הנישואים, כך שלמעשה אין מניעה חוקית. אבל אני מניח שמרבית קוראי הפוסט הזה מסכימים שצריכה להיות אפשרות להתחתן גם בין בני דתות שונות מבלי שאחד ימיר את דתו לדת של השני, נכון? ומי שלא שיעמוד בצד ויתבייש. כן, אני נוזף בקוראי, אבל זה כלום לעומת הנזיפה של האלילה חנה ארנדט (לא משכה את ידה מהערל, ונתנה דוגמה אישית. האמת, אני מבין אותה. פילוסופים עושים את זה יותר טוב, ואם כבר פילוסופים אז היא לקחה את זה למקום הכי גבוה והלכה על היידגר, שהוא באמת הטופ שבטופ למרות שהייתה לו את הנפילה הקטנה עם הנאציזם, אבל זה כבר סיפור אחר.) בספר אייכמן בירושלים (עמ' 16, תרגם מאנגלית אריה אוריאל, הוצאת בבל) - הסכיתו ושמעו:

"היה משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשמצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם." 

מעניין מה חנה הייתה אומרת על הפגנה סוערת של ארגון ימין קיצוני אל מול חתונה של יהודיה ומי שאינו יהודי. אולי 'נעים להיזכר'? אולי 'אמרתי לכם'? 

בקטע של 'אמרתי לכם', זו לא הפעם הראשונה שאני מביא כאן את הקטע של ארנדט, וגם האמירה שהחוק בישראל הולך עם הגופמנים לא חדשה לקוראי הבלוג, אבל אני לא מתייאש. זו האמת שלי, ואומר אותה שוב ושוב. והיי, ב'אייכמן בירושלים' זה עוד הקטע הפחות מרושע ויותר אוהד כלפי מדינת ישראל. לא חסכה מאיתנו את שבטה, חנה, אללה ירחמה. יש לי המון הארות חנה ארנדט בזמן האחרון, מאז שביליתי נסיעה שלמה לצ'כיה בחברת המומחית מס' 1 לאדולף אייכמן בעולם, פרופסור חנה יבלונקה. וזה גם הביא אותי לראות את זה שאם יש לכם שעה פנויה, ויכולים לשמוע גרמנית עם דיבוב לאנגלית זו פחות או יותר השעה הכי מרתקת שיש בכלל ביוטיוב (אבל אמאל'ה, כמה האישה הזאת מעשנת! אפשר למות מעישון פאסיבי רק מלראות את הקליפ), אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד, וזה יקרה כשאעבד את העניין למשנה סדורה, וגם כשלא אצטרך להגיב על ענייני השעה.

נסיים במשהו קטן וחמוד. מחמוד, מורל, הרבה הרבה מזל טוב. אבל בעצם, למה לכם? תקשיבו לז'ורז' בראסנס. עדיין לא מאוחר... אבל אם לא השתכנעתם, תתחתנו, בסבבה. ברכותי ביום חגכם!

יום אפריל צח וצונן. השעונים מצלצלים שלוש-עשרה. וינסטוֹן סמית, סנטרו תקוע לו בחזהו במאמץ להימלט מצליפות הרוח, נחפז ונכנס בדלתות-הזכוכית של "היכלי הנצחון", אך כל חפזונו אינו מועיל למנוע את הרוח מלהכניס יחד אתו גם נחשול של אבק. יחד עם נחשול האבק נכנס גם גליון מאובק של 'ישראל היום'. סמית, על אף שהבטיח לעצמו כי לא יעשה זאת יותר, הרים את הגליון והתחיל לקרוא.

גם ביום הזכרון לשואה ולגבורה מקדיש 'ישראל היום' את הכותרת שלו להגיגיו הנשגבים של המנהיג. מקום שעיתונים אחרים מקדישים את הכותרת שלהם לניצולי השואה הנמקים ברעב - פרי מדיניותו הכלכלית המזהירה של אותו מנהיג עצמו בעשור האחרון - או לזכר הנספים, מכריזה כותרת הענק: 'רה'"מ: לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים.' תמונתו אינה נפקדת מן העמוד הראשון. עינו פקוחה.

את המסר מחדדים שני האידיאולוגים של המפלגה. האחד, דרור אידר, יש לו תכונה מופלאה. אך אמרנו את שמו וכבר אנו פטורים מלכתוב כל דבר נוסף אודותיו. השני, דן מרגלית, ולמאמרו תפקיד חשוב. זוהי המקבילה המודפסת של 'שתי דקות השינאה'. ב'שתי דקות השינאה' מוקרן מן הטלסקרין נאומו של עמנואל גולדשטיין, שהדברים שאמר היו כה בזויים עד כי כל אדם הגון שונא אותו עד כדי שהוא פורץ בזעקות ספונטניות למשמע הדברים. על מנת לחזק את המסר מוקרן נאומו על רקע של טורי חיילים איראסיאניים (איראסיה היא אוייבתה הנצחית של אוקיאניה, בה חי וינסטון סמית') ואז - "לא יצאו שלושים שניות משתי דקות השנאה, וקריאות זעם שאין עליו שליטה התחילו פורצות מפיותיהם של מחצית הנאספים באולם.  פני הכבשה המדושנות שעל המסך, וכוחו המאיים של הצבא האיראסיאני שמאחוריהם היו צירוף שאיש מן הצופים לא עצר כוח לשאתו;"

גולדשטיין הוא בעל שתי תכונות עיקריות. הוא אינטלקטואל, והוא יהודי. דבריו הם מופרזים ומופרכים כל-כך שאין בהם כדי לבלבל אפילו דעתו של ילד, ועם זה קרובים עד כדי כך לשורת ההגיון, שהשומע עשוי להתמלא הרגשת חרדה שמא אחרים, שדעתם מיושבת עליהם פחות מדעתו שלו, עלולים ללכת שולל אחריהם.

והנה נמצא לנו גולדשטיין, ודווקא בדמותה הלא צפויה של הפילוסופית היהודיה חנה ארנדט. זו התירה את דמו של העם היהודי, והטילה ספק בלגיטימיות של קיום מדינת היהודים בארץ הקושאן התנ"כי, ומכיוון שכך היא מסייעת לאוייבינו, האיראסיאניים האיראנים. מוגזם? לא. מי שאינו אוחז בעיתון 'ישראל היום' ייאלץ להאמין לי, אבל המאמר של דן מרגלית מסתיים בפיסקה הראויה לציון הבאה: "תיאוריית הבנאליות של הרוע יוצרת מישור מוסרי אחד לטובים ולרשעים, לנבונים ולכסילים, ומשרתת היטב את המגמה המבקשת להטיל ספק בלגיטימיות של קיום מדינת היהודים בארץ הקושאן התנ"כי. ארנדט לא התכוונה להתיר את דמו של העם היהודי, אבל זה מה שעולה חלקית מאז הפיצה את דבר ההבל על הבנאליות של הרוע ועד לרגע שבו נאלץ בנימין נתניהו להבטיח אמש ביד ושם כי לא יניח לאיראן להתגרען".

ממש אפשר לראות את גדודי החיילים האיראניים צועדים בסך, כשברקע הדברים מקריאה ארנדט מספרה "אייכמן בירושלים".

אודה ולא אבוש. קראתי כנראה יותר מדי ארנדט. קראתי את 'אייכמן בירושלים', וגם את 'יסודות הטוטאליטריות' העבה והסבוך. רכשתי את הרצאותיה על קאנט, אך טרם קראתי אותן. אני שוקל גם לרכוש את הספר החדש יחסית (2011?) עם מאמרים ומכתבים שלה, אבל אני לא חושב שאגיע לזה בקרוב. אז גם נשגב מבינתי היכן התירה את דמו של העם היהודי, שלפי דעתי היא מבכירות בנותיו במאה ה-20 ובכלל, אבל יכול להיות שדן מרגלית מבין יותר ממני. מכל מקום, פרט לרמזים כגון 'קל לנופף בתיאוריה של ארנדט כדי לפגוע בטיעון הישראלי כי רק ההישענות על כוחה העצמי של ישראל מבטיחה את הקיום היהודי', סותם מרגלית ואינו מפרש. וייתכן שהדברים ידועים לכל, ואני, מרוב עצי ארנדט איני רואה את היער. אגב, בפיסקה הזו נחשף קלונה (אחד מרבים, וראו פירוט בהמשך) - תורתה מתווכחת עם הגותו של בנימין נתניהו! הרי 'הטיעון הישראלי כי רק ההישענות על כוחה העצמי של ישראל מבטיחה את הקיום היהודי' הוא רמז למה שאמר המנהיג אתמול - "בשום שלב לא נפקיר את גורלנו בידי אחרים, גם לא בידי הטובים שבידידינו'.

עם בר פלוגתא כזה, כמנהיגנו הנעלה, מן הסתם תורתה של ארנדט זו, ערב רב שכמותה, היא פסולה מכל פסול, ואני מצטער ומתוודה בפומבי על כל השעות שהשקעתי בלימודה. אך פשעה האמיתי נחשף על ידי מרגלית. היא חיללה את טוהר הוואגינה היהודית! ועם מי? עם היידגר הנאצי ימ"ש. או בלשונו של מרגלית - "מדוע עשתה כן? האם מפני שבהיותה בת 17 תינתה אהבים עם הפרופסור שלה מרטין היידיגר שהצטרף למפלגה הנאצית וגירש יהודים מהאוניברסיטה, והיא בחוצפתה חזרה להיפגש עימו אחרי המלחמה וציטטה בלי בושה את טיעונו כי בעשותו כן בשנות ה-30 לא קרא את ספרו של אדולף היטלר מיין קאמפף?"

נו. לא רק שמכרה אותנו לאיראנים, לא רק שהתנגדה לדברי המנהיג, אלא גם ששכבה עם היידיגר הגוי הנאצי.

כן, היא חיללה את טוהר הואגינה, חנה. לא נשכח ולא נסלח. גם אחרי עשרות שנים כואב לנו אותו משכב דודים בין הפילוסוף המזדקן ובין האסיסטנטית הצעירה. איבר המין שאינו נימול החודר אל הוואגינה היהודיה, הטהורה, מטמא אותה בזרעו, וגורם לה - גם עשרות שנים לאחר מכן, לכתוב ספרים כמו 'אייכמן בירושלים' שיש בהם כדי לערער את טענת המנהיג כי לא נפקיר את גורלנו בידי אחרים. ויש עוד אוניברסיטאות שמעזות ללמד אותה. על חשבון משלם המיסים. שי פירון, שר החינוך - יש לך כאן נושא נחמד לטפל בו. אתם יודעים מה? אני בא מהכיוון של משפטים ומדע המדינה, שארנדט קצת יותר רלוונטית. אבל אני מוכן להתערב שיש פקולטאות לפילוסופיה במדינה שמלמדות את תורתו של אותו נאצי שפל, מגרש יהודים, היידיגר, בעצמו! 

אני מציע קצת שריפת ספרים, לטהר את האווירה. תראו, 'יסודות הטוטאליטריות' של ארנדט זה 742 עמוד, בוער חצי שעה כמו כלום. לא קראתי הרבה היידגר בעברית, חוץ מאת 'הישות בדרך' שגם אותו, פייר, לא ממש הבנתי, אבל אפשר בטח לארגן כמה מאות עמודים במצטבר. רעיון לנושא לטקסי יום העצמאות.

אז מה? אז עצב גדול, שעיתון שנכתב בשפה העברית בוחר לעודד שנאה כלפי פליטה יהודיה, קורבן מובהק של הנאציזם, ביום השואה דווקא. זה הכל. אגב, היא מתה. אפשר לשנוא אותה מהיום עד הודעה חדשה, זה לא יזיז לה. הקורבן האמיתי של 'שתי דקות השנאה' הוא אותם 'אקדמאים תועים בני הארץ הנתלים בה כדי לרופף במשהו את הזיקה בין ישראל כמקלט הבטוח של האומר לבין משמעות השואה' ובמילים אחרות - אני ושכמותי. זה הנושא שבחר בו 'ישראל היום' ביום השואה. הידד למנהיג הרואה נכוחה, ויוכל לסתור את כל מזימות האקדמאים התועים. 

"השנאה הגיעה לשיא.  קולו של גולדשטיין נהיה לגעיית כבש ממש, וכדי רגע נשתנו הפנים והפכו פני כבש.  פני הכבש נמוגו והפכו לדמות של חייל אֵיראסיאני שנדמה מתקדם, גדול ונורא, התת-מקלע שבידו יורק אש, כמזנק מן המסך החוצה, וכמה אנשים בשורה הראשונה נרתעו ממש לאחור בכסאותיהם.  אבל בעצם אותו הרגע נמוגה דמות-האימים בליווּי אנחת-רוָחה עמוקה של כל הקהל, ועל המסך הופיעו פניו של האח הגדול, שחור-שער, שחור-שפם, קלסתר-פנים מלא כוח ושלוָה מסתורית וגדול כל-כך, שמילא כמעט את המסך. איש לא שמע מה האח הגדול סח.  רק כמה מלות-עידוד, מלים כעין אלה שאומר אדם בסערת הקרב, מלים שכשהן לעצמן אין להן משמעות מיוחדת, אבל עצם אמירתן דיה לנסוך בטחון.  ושוב נמוגו פניו של האח הגדול ובמקומו הופיעו שלוש הסיסמאות של המפלגה באותיות גדולות ובולטות:

מלחמה היא שלום

חירות היא עבדות

בערות היא כוח" 

(מתוך "1984" תרגם ג. אריוך, הוצאת עם עובד)