היא מתחילה לרוץ, הכי מהר שהיא יכולה. סקורפיון מחייך ודורך את האקדח.
אחרי כמה מאות מטרים היא נופלת לרצפה, אבל היא לא קמה. היא זוחלת בשארית כוחותיה על הרצפה ונופלת שוב, קולת הנשימה העזים שלה מפלחים את הדממה בפארק. סקורפיון מביט בה מבולבל. הוא עדיין לא ירה.
"אין לי את כל היום את יודעת" הוא צועק לעברה מגחך ומחכה שהיא תקום. אבל היא לא קמה. נשימותיה העזות הופכות למטרידות.
בפנים מתוסכלות וכעוסות הוא מתקרב אליה בצעדים איטיים, האקדח מכוון לראשה כל העת. כשהוא ממש לידה הוא רואה שהיא לא עושה את עצמה, היא באמת מוטשת. היא בקושי מסוגלת לנשום ותופסת את צד גופה בכאב.
"איך מישהי רזה כמוך לא מסוגלת לרוץ אפילו קילומטר? את לא רזה מספיק בשביל שאני אאמין שיש לך הפרעות אכילה חמורות, אבל את גם ממש לא שמנה מספיק בשביל לא לעמוד בזה..." הוא אומר בזלזול מעליה בקול מפחיד. הנשימות העזות שלה מתגברות בטון היסטרי.
"אולי את שניהם?אולי היית ממש שמנה והחלטת שהדרך היעילה ביותר להרזות היא להפסיק לאכול או משהו..." הוא משעשע את עצמו. היא שותקת בכאב, נשיממתה מסרבת להסתדר. הוא מסתכל עליה מאוכזב קצת. "אוף, הוצאת לי את כל הכייף בזה. אין טעם לירות בך ככה כשאת חסרת אונים, זה מאבד את כל הפואנטה!" הוא מתמרמר קצת ומתיישב לידה בחוסר אונים קל. היא ממשיכה לשכב על הרצפה בכאים, מחכה לרגע שגופה יחזור לתפקד והיא תוכל לזוז ממנו.
היא מהרהרת לעצמה למה היא הייתה חייבת לצאת גיבורה וללכת הבייתה ברגל.
סקורפיון מסתכל עליהבמבט תקוע. הוא רואה שהנשימה עדיין לא מסתדרת לה. "עוד כמה זמן להערכתך תסתדר לך הנשימה?" הוא שואל בעצבים. הוא מעולם לא נשאר עם התחפושת הזאת עליו כל כך הרבה זמן במקום אחד. מישהו עשוי לראות אותו. הו לא, הוא חייב לחזור להיות תומאס קיי. כלומר, זה לא שהוא מעולם לא נשאר ככה, אבל רק כשהכל היה מתוכנן מראש.
הדברים לא בדיוק הסתדרו כמו שהוא ציפה, בלשון המעטה. מאחר ועוד נשארה בו קצת הגינות, הוא לא רוצה פשוט לנטוש אותה ככה ולהסתלק. ומה אם לא תחזור לה הנשימה כמו שצריך? היא סתם תמות מבלי שעשתה דבר, ואף אחד אפילו לא ידע שסקורפיון קילר היה שם. זה יהיה מוות מבוזבז, שהוא אחראי עליו, והוא לא מוכן שזה יקרה.
הבחורה מסמנת לו עם האצבעות את המספר 10. "עשר דקות? לא, זה הרבה יותר מידי זמן בשביל להשאר פה ככה, את באה איתי" הוא אומר ומרים אותה על הידיים. הוא סוחב אותה ככה, חסרת כל יכולת להתנגד, לחלק חשוך הרבה יותר של הפארק. הוא מניח אותה בעדינות על הרצפה ומסתכל עליה. "אל תדאגי, מקסימום אם תתעלפי, אני אעשה לך החייאה" הוא מחייך. כלומר הוא מנסה לחייך חיוך מקסים, אבל התחפושת לא מאפשרת לו. יוצא לו חיוך מפחיד במיוחד והיא מסתכלת עליו בפחד מהול בגועל.
"הי, אני לא באמת כזה מכוער" הוא אומר ומחייך שוב. "אגב, אני חושב ששיקרת לי מקודם. את לא נשארת שקטה בגלל שאף אחד לא ישמע אותך, אלא בגלל שאת צרודה. למה את צרודה?" הוא שואל בקול מאיים קצת פחות.
"יש לי להקה, שרנו עכשיו את השירים שלנו ברחוב" היא מצליחה לדבר בקול צרוד בין נשימה לנשימה.
"להקה? כן... גם לי הייתה פעם להקה, עד שרצחו לי את כולם. את כולם!" הוא מתעצבן וזורק אבן על פח אשפה ממתכת. הפח מתעקם קצת והבחורה משתתקת בפחד. סקורפיון מסתכל עליה במבט מיואש. "את יודעת, את הבן אדם הראשון מזה הרבה זמן, שגרם לי להזכר בלהקה שהייתה לי. זה היה מזמן, אני לא חושב שחשבתי עליהם כבר כמה שנים טובות. רק על המתופף חשבתי כל הזמן הזה, הוא היה החבר הכי טוב שלי. כל כך הייתי עסוק בלנקום את המוות שלו, שכמעט שכחתי שהיו עוד הרבה לפניו" הוא כבר מדבר בטון הרבה יותר רגוע, שממש לא נשמע כמו הטון שלו בהתחלה. "איך קוראים לך?" הוא שואל את הבחורה סוף סוף. "תמי" היא עונה בקול תוהה. המבט הרגוע יותר של תמי מתחלף בשניות למבט מבועת. סקורפיון מתקלף!
לאט לאט הוא משיל מעליו את התחפושת. מסקורפיון קילר, אדם מבוגר ומכוער בן 64 עם קול מאיים, הוא הופך אל מול פניה בחזרה לתומאס קיי, בחור בן 21 יפייפה, עם שיער בלונדיני קצוץ ועיניים ירוקות משגעות. הוא אורז את התחפושת לתוך תיק צד קטן, ששימש כגיבנת של סקורפיון, ומסתכל על תמי. תמי לא מצליחה להוציא מילה מהפה.
"כן, כן, סקורפיון קילר הוא פיקציה, סיפור שמספרים לילדים לפני השינה כדי שיהיו טובים. קוראים לי תומאס קיי, אבל מצד שני גם זו פיקציה. כלומר, השם האמיתי שלי הוא סקורפיון... אל תנסי להבין. פשוט תקראי לי תומאס" הוא מחייך את החיוך העדין שלו, והפעם היא גם רואה אותו.
"אז תה לא סקורפיון קילר? רק חקיין?" היא שואלת בנימת הקלה וזלזול.
"בוודאי שאני סקורפיון קילר, אבל זה מה שאני מנסה להסביר לך. אין באמת סקורפיון קילר, זו דמות שאני יצרתי כדי שיהיה לי קל לרצוח אנשים" הוא מתיישב לידה. הנשימות שלה התחילו קצת להסתדר. "איך את מרגישה?" הוא שואל אותה. "קצת יותר טוב" היא עונה בטון מקסים. משהו מוזר מתרחש בינהם.
הם קרובים קרובים, וממש נדמה כאילו עוד שניה משהו קסום עומד לקרות בינהם.
"טוב, אז תמצאי כבר את הדרך שלך הבייתה, סלמאת" וא אומר מהר ורץ מהמקום. הוא שונא את זה. רגע אחד הבחורה שונאת אותו, אבל בשנייה שהוא מוריד את התחפושת... פתאום זה כבר לא כזה משנה שהוא רצח 400 ומשהו אנשים בחמש שנים, וזה אפילו די שולי שהוא ניסה לרצוח גם אותה הלילה...
הו לא, מבט אחד בעיניים שלו והן נופלות שדודות לרגליו.
הוא רץ מהמקום בסלידה קטנה, יודע שהוא לעולם לא יראה את הבחורה הזאת שוב. וטוב שכך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: