סיפורים קטנים

"נראה לי שהגענו, נסיכה" זהירו אומרת בעודה סוקרת את ענני הערפל הכבדים בפסגת ההר, שלקח לחבורה שבעה ימים לטפס אותו. גראנט נראה קצת מפוחד, במיוחד לאור העובדה שדמות מטושטשת ומעוותת מתקרבת אליהם מבעד לערפל.

"אוי גראנט, תתאפס על עצמך" ג'ני אומרת, אבל נימה קלה של פחד נשמעת גם בקולה. הדמות המעורפלת מתגלה אליהם במלוא אפלוליותה ומגושמותה. זה עלם, בסביבות גיל ה-24, עם כנפיים ארוכות ומאיימות עם טפרים בקצה וגוון אדמדם. פרטי הלבוש שלו כוללים מכנס בלוי וכפכפי אצבע.

"כן?" העלם שואל בגסות, סוקר אותם במבטים חדים במיוחד. יש סיבה שיצורים בני מינו מעדיפים להחבא בערפל.

"אני היא הנסיכה ג'ני, מימיני זהו המשרת האישי שלי ויועצי הקרוב גראנט ומשמאלי..." ניכר על ג'ני שהיא חוששת קצת להסגיר את מינה של זהירו, למרות שלא כל כך קשה לנחש זאת. "לוחמת!" אומר העלם ועשן יוצא מאפו. במשך שנים הם סובלים מלוחמים של מלכויות, הבאים לצוד אותם לטובת הממלכה. כמובן שללוחמים אבל אין שום סיכוי מולו. הוא סוקר את הרחבה לאתר לוחמים נוספים.

"אין כאן שום לוחם נוסף, באתי על מנת לדבר איתך, לא לצוד אותך" ג'ני אומרת בטון המתנשא הרגיל שלה. אחרי מספר שכנועים נוספים היא מצליחה לשכנע את רא (העלם הדרקון) לשבת איתה לשיחה. במהלך השיחה היא מספרת לו את קורותיה, את שלושת אחיותיה הנשואות, את אחותה הרביעית שנרצחה בארמון ע"י מרשתי בעלה של אחותה הבכורה, את הרעל שמשרתי אחותה השנייה מזליפים מידי יום למזון של אביה ואימה, את הסכנה שנשקפת לה עצמה בארמון ובקיצור, מספרת כמה היא תרוויח מהגנתו של רא בממלכה. אבל כמובן שאת רא כל זה בכלל לא מעניין, אותו מעניין מה הוא ירוויח מהעסקה.

ג'ני מניחה על השולחן של קטן אדום, המכיל 50 מטבעות זהב. סכום זה יכול לכלכל את כל דרקוני ההר למשך כחצי שנה. רא לא משתכנע בכזאת קלות.

ג'ני מבטיחה לו שזהירו תמונה להיות מטעמו, שהוא יוכל להסתובב חופשי בממלכה מבלי שינסו לצוד אותו, ולמעשה מבטיחה לו חיים אמיתיים, בניגוד לחיי המנודה שלו כרגע. ג'ני מבטיחה לספק את כל צרכיו.

רא משתכנע ובסופו של דבר מצטרף לג'ני והחבורה.

ג'ני - מלאת ציפיות ונחושה בדעתה להשליט שלטון חדש בממלכה.

רא - הוא יודע שבמקרה הגרוע ביותר הוא ישלח אש בכל הממלכה ויחזור לחייו הקודמים, אין לו מה להפסיד.

זהירו - לא ממש מבינה את תוכניותיה של ג'ני, אבל לעת עתה נשארת נאמנה לה. עד שתגיע הצעה טובה יותר.

וגראנט? הוא עדיין תקוע בתוך התסבוכת הנוראית שלו, בין הנאמנות שלו לחבורת המורדים, שמינו אותו להרוג את ג'ני ולהשליט אנרכיה בממלכה המעורערת, לבין החברות החדשה שגילה עם ג'ני, התוכניות מרחיקות הלכת שלה בנוגע לממכלה ואולי אפילו התאהבות קטנה בה.

למזלו של גראנט, יש לו מספיק זמן להסדיר את המחשבות בראשו ולהחליט, שהרי הדרך חזרה לממלכה תיקח חודש לכל הפחות.

חזרתי מהבית של חבר שלי ובדרך, איך לא, נקלענו לסמטה חשוכה ומסריחה במיוחד. אבל זה לא היה אכפת כי היינו עסוקים מידי בכמה שכייף לנו יחד.

הסיפור הקיצ'י הראשון שלי :)

"הופס, תזהרי" הוא תופס אותה ונושא אותה בידיו לרגע, לא ממהר להורידה בחזרה לרצפה. היא מחייכת אליו חיוך מתוק והוא נושק לה בעדינות.

וזה בכלל לא משנה שאם הוא לא היה מרים אותה היא הייתה דורכת על חרא טרי על המדרכה.

"הנה, בסדר?" לבסוף הוא מוריד אותה בעדינות ומצמיד אותה אליו בחיבוק קרוב. היא עוטפת את ידיה סביב מותניו ומתאימה את צעדיה לצעדיו.

וזה בכלל לא משנה שהוא הוריד אותה ישר לתוך שלולית בוץ, שגם השפריצה לו על המכנס.

"תן לי נשיקה!" היא נעצרת פתאום ומשרבטת שפתיה קדימה בציפייה. הוא לא מאכזב אותה והם מתנשקים בלהט.

וזה ממש לא משנה שבזמן הזה השתינה עליו יונה, נזרק על הבחורה בקבוק קולה ריק למחצה, השירותים בביניין הקרוב הוצפו וגוזל קטן גסס לאיטו כמטר לידם.

זה ידוע שחרא מריח הכי טוב כשמאוהבים.

דניאלה, מלכת הסיפורים הקטנים.

היא מתעוררת לפעמים, קושרת סרט סגול לשרביט שלה, ורוקדת במחול אומנותי קצר.

וזה בכלל לא משנה שהיא מתעייפת מהר ונמוגה, כי המחול הזה היה פשוט כל כך יפה ומעודן.

והפתאומיות הזאת שהיא הגיעה,ממש כמו לפנות לסמטה מלוכלכת ולראות חתולה ממליטה.

לפעמים אני נכנס לדיכאון, כזה שקשה מאוד לצאת ממנו.

אני שקוע במחשבות על עצב וחולי, מנותק לחלוטין מהסביבה ולא מאפשר לאף אחד לעזור לי.

השגרה המעצבנת הזאת, העגמומיות, זה מן מעגל קסמים כזה שמגביר את הקצב משנייה לשנייה.

ואז, כשאני כבר בטוח שנהרס לי היום לחלוטין, בא מישהו ואומר "אנחנו קבענו עם שלוש במושיקו?!" ועושה לי את היום.

ישבתי במרפסת אפופת חיוכים עוד מאתמול, והרגשתי נורא גאה בעצמי. הרי בדיוק סיימתי לכתוב את "משאלת יום הולדת" באותו זמן.

הסתכלתי מבסוטה על השמים וראיתי שיש בהם ענני צמר גפן מתוק. ואז היא הופיעה, דניאלה.

לפעמים קוראים לה קסנדרה, לפעמים קוראים לה נירוסטה הוליווד, אבל היום קוראים לה דניאלה.

היוםהיא לבושה בשמלה בצבע תכלת עם פפיון צהוב קטן כזה מלפנים, ויש לה תלתלים חומים בהירים שקצת עוברים את הכתף.

היום היא מתוקה וילדותית, חולמת על קשתות צבעוניות ופרחים ריחניים כאלה.

ויש לה גם שרביט עם תפוח אדום בקצה.

ככה זה כשביום יש ענני צמר גפן מתוק ובלילה ירח גבינה צהובה - המוזה שלי, דניאלה, מכבה את הנרות ורוקדת עד מחר.

כן, כן, היה לי יום הולדת 21 אתמול. מזל טוב לי, וופי.

וכן, חגגתי את היומולדת בפארק הרקון עם חברים.

וכן, הבעתי את המשאלה שלי בקול כי נשמאס לי שהיא לא מתגשמת.

:)

זה היה יום חורפי וקר. רגליה של אנה הקטנה טופפו על המדרכה, שעה שגשם אז התחיל לרדת בחוץ. היא הגיעה לחנות קטנה, ממש כחצי שניה לפני שהמוכר סגר אותה להיום. היא הסתכלה על המוכר בעיניים נוגות וזה, במבט מיואש קל, נתן לה את הדבר היחיד שהמשפחה שלה קונה שם, וגירש אותה מהמקום. לא הייתה לו סבלנות גדולה לאנשים טיפשים.

אנה רצה בחזרה הבייתה, מהר ככל שיכלה, משתדלת שלא להרטיב את החבילה הקטנה שבידייה. הבית, כמו שהיא קראה לו, היה למעשה דירת חדר עלובה ברחוב צדדי קטן, בו הצטופפו ביחד ארבעת הנפשות במשפחה שלה. זה קצת לא אחראי לשלוח ילדה בת 8 ככה לרחובות בגשם, אבל מצד שני לא היה מישהו אחר לשלוח. אמא של אנה הייתה חולה, וזה באמת היה עוד פחות אחראי להשאיר את אנה בת ה-8 עם התינוקת בת החצי שנה.

אנה מושיטה את ידה לפעמון הדלת והנה אביה כבר ממהר להכניס אותה פנימה. רק זה חסר לו, שגם אנה תחלה, או שהחבילה תתרטב.

אנה מתיישבת ליד  התינוקת בזמן שאבא שלה מתעסק עם החבילה במטבח המאולתר, שלמעשה כלל מיקרו וארונית. שלוש דקות וזה מוכן.

כל בני המשפחה הצטופפו יחדיו , שעה שהאבא הוציא מהמיקרו את המקור החימום היחיד שלהם לחורף זה. ריח של פופקורן מילא את הבית, עוטף בחום כל אחת מנפשות המשפחה. היום, רק כאשר כבר לא יפלט חום מהשקית כמובן, אבא של אנה רוצה לתת לתינוקת לטעום בפעם הראשונה את מה שמחזיק אותם בחיים.

אי שם ברחבי ישראל יושבת לה אנה הקטנה, ומקווה שיום אחד יהיה להם מספיק כסף כדי להתחמם מפיצה.