סיפורים קטנים

חזרתי מהבית של חבר שלי ובדרך, איך לא, נקלענו לסמטה חשוכה ומסריחה במיוחד. אבל זה לא היה אכפת כי היינו עסוקים מידי בכמה שכייף לנו יחד.

הסיפור הקיצ'י הראשון שלי :)

"הופס, תזהרי" הוא תופס אותה ונושא אותה בידיו לרגע, לא ממהר להורידה בחזרה לרצפה. היא מחייכת אליו חיוך מתוק והוא נושק לה בעדינות.

וזה בכלל לא משנה שאם הוא לא היה מרים אותה היא הייתה דורכת על חרא טרי על המדרכה.

"הנה, בסדר?" לבסוף הוא מוריד אותה בעדינות ומצמיד אותה אליו בחיבוק קרוב. היא עוטפת את ידיה סביב מותניו ומתאימה את צעדיה לצעדיו.

וזה בכלל לא משנה שהוא הוריד אותה ישר לתוך שלולית בוץ, שגם השפריצה לו על המכנס.

"תן לי נשיקה!" היא נעצרת פתאום ומשרבטת שפתיה קדימה בציפייה. הוא לא מאכזב אותה והם מתנשקים בלהט.

וזה ממש לא משנה שבזמן הזה השתינה עליו יונה, נזרק על הבחורה בקבוק קולה ריק למחצה, השירותים בביניין הקרוב הוצפו וגוזל קטן גסס לאיטו כמטר לידם.

זה ידוע שחרא מריח הכי טוב כשמאוהבים.

דניאלה, מלכת הסיפורים הקטנים.

היא מתעוררת לפעמים, קושרת סרט סגול לשרביט שלה, ורוקדת במחול אומנותי קצר.

וזה בכלל לא משנה שהיא מתעייפת מהר ונמוגה, כי המחול הזה היה פשוט כל כך יפה ומעודן.

והפתאומיות הזאת שהיא הגיעה,ממש כמו לפנות לסמטה מלוכלכת ולראות חתולה ממליטה.

אמנם לא הייתי במצב רוח עגמומי באותו יום, אבל ישבתי במרפסת כש בחור בשם יובל יצא לשאוף אוויר.

אז ישבנו כמה חבר'ה כרגיל, ואחד אמר שצריך לזוז כי שלוש דקות לשלוש והם צריכים לפגוש את מושיקו.

היובל המדובר כמובן אמר את המשפט "קבענו עם שלוש במושיקו?!" בתדהמה, ורק אחרי מספר דקות הבין מה לא היה בסדר במשפט.

אמנם לא הייתי במצב רוח עגמומי אבל גם אם הייתי, זה בהחלט היה מוציא אותי מזה :)

לפעמים אני נכנס לדיכאון, כזה שקשה מאוד לצאת ממנו.

אני שקוע במחשבות על עצב וחולי, מנותק לחלוטין מהסביבה ולא מאפשר לאף אחד לעזור לי.

השגרה המעצבנת הזאת, העגמומיות, זה מן מעגל קסמים כזה שמגביר את הקצב משנייה לשנייה.

ואז, כשאני כבר בטוח שנהרס לי היום לחלוטין, בא מישהו ואומר "אנחנו קבענו עם שלוש במושיקו?!" ועושה לי את היום.

מה כבר יש להגיד? סיימתי לכתוב את הסיפור "דניאלה" על הנייר, ובדיוק כשרציתי לשנות את השם לדניאלה, מת לי העט!

את שלושת הסיפורים הבאים נאלצתי לכתוב בהערה בפלאפון!

מזל שאני כותבת סיפורים קטנים...

זה די עצוב לחוות מוות של עט, במיוחד מוות כזה פתאומי.

רגע אחד הוא חי ותוסס בקווים ארוכים ומלאים, וברגע הבא הוא פשוט נגמר. ולא היו שום סימנים מקדימים, שום סימני גסיסה.

פשוט ככה סתם באמצע היום הוא נפטר.

וזה קצת צובט בלב שעט כזה בריא ופעלתן מת בכזו הפתעה. אם הוא היה נחלש לאט, אז וודאי היה קל יותר להשלים עם העובדה שהוא איננו יותר.

אז נכון שזה פלא שהוא עוד בכלל עבד אחרי כל כך הרבה זמן, ונכון שלכאורה נגמר לו הדיו, אבל הפתאומיות הזו...

זה כמו לראות כלב נדרס בכביש.

ישבתי במרפסת אפופת חיוכים עוד מאתמול, והרגשתי נורא גאה בעצמי. הרי בדיוק סיימתי לכתוב את "משאלת יום הולדת" באותו זמן.

הסתכלתי מבסוטה על השמים וראיתי שיש בהם ענני צמר גפן מתוק. ואז היא הופיעה, דניאלה.

לפעמים קוראים לה קסנדרה, לפעמים קוראים לה נירוסטה הוליווד, אבל היום קוראים לה דניאלה.

היוםהיא לבושה בשמלה בצבע תכלת עם פפיון צהוב קטן כזה מלפנים, ויש לה תלתלים חומים בהירים שקצת עוברים את הכתף.

היום היא מתוקה וילדותית, חולמת על קשתות צבעוניות ופרחים ריחניים כאלה.

ויש לה גם שרביט עם תפוח אדום בקצה.

ככה זה כשביום יש ענני צמר גפן מתוק ובלילה ירח גבינה צהובה - המוזה שלי, דניאלה, מכבה את הנרות ורוקדת עד מחר.