איך להתחיל פוסט כזה?מה,לתת לאצבע המקלידה לרוץ על המקלדת?

לתת למחשבות להדחק ולצאת החוצה?

אני עושה את 8 שנים כבר

פעם בשנה יום לפני האזכרה לאמא שלי אני מנסה לחפור בזכרונות

להוציא משהו שלא הוצאתי עדיין ויש מה להוציא כי האובדן היה כה גדול בראיה לאחור שהזכרונות,הכאבים השמחות ,העצב התסכול

הודחקו כל כך לאחור,הוטמנו כל טוב שכנראה שיש לי קושי רציני  לשחזר אותם.

הייתי ילד בן 16 וחצי

כשאני אומר ילד אני מתכוון לכך,הגיל הכרונולוגי לא ממש משנה כאן ועשיתי כנראה עבודה טובה מאוד אם אני לא זוכר הרבה

אני מסתכל היום על  זוגתי בתפקוד שלה כאמא ואני מלא התפעלות

אני לא זוכר שאמא שלי הייתה אמא כזאת ולא בגלל שהיא הייתה אמא רעה או משהו

אבל אין לי זכרונות של  מסירות,של דאגה  של להיות אמא טוטאלית כמו שזוגתי מתפקדת.

אני מניח שאמא שלי הייתה אמא בסגנון אחר,אבל אני לא זוכר כדי לספר איזה סוג של אמא היא הייתה

המוות שלה ללא ספק הייתה מכה איומה

אני מנסה לחשוב על סבא וסבתא שלי,הוריה שאיבדו פתאום את בתם הבכורה

ואני לא זוכר את התגובות שלהם

סבא שלי היה איש רגיש ועדין,קצת נחבא אל הכלים,איש סגור שודאי לא הראה את הכאב שלו ברבים

סבתא שלי הייתה אשה דומיננטית,פמיניסטית לוחמת,רופאה מוכרת בארץ שאז הייתה והיא אני יודע לקחה מייד אחריות עלינו

ניסתה  לנהל את אבא שלי  כי היא חשבה שהוא לא יתפקד עם שלושה ילדים ותינוק שאך נולד

אבל היא טעתה ואבא שלי עם כל הצער והאבל והכאב הנורא על מות רעייתו תיפקד לא רע בכלל

אני נעלמתי זה ברור

אני שמח שב8 השנים האחרונות שיש לי בלוג אני מנסה לזכור דברים

אני מניח שבלי הבלוג  לא הייתי מנסה בכלל לחפור

אבל המראה הזאת שהצבתי לעצמי עושה פלאים

לשדות אח שלי יש ,אריה כחול' להתלות בו,לי אין,ואולי סוף כל סוף אני צריך  למצוא לי ,אריה כחול' כזה  שיחדור את הקיר הזה של הזכרונות הנמסים

שיגרום לי למצוא את הפתח הנסתר של מערת הזכרונות,שיעזור לי לפתוח את הדלת גם אם היא כבדה בכדי להכנס סוף כל סוף למקום החשוך ההוא שמעלה אבק בן 42 שנה ולהסתכל באומץ ולומר מה קרה לי כשאמא שלי החליטה להעלם ,ככה פתאום.

כל שנה אנחנו עולים לחלקת הקבר

זה אולי המנהג שאנחנו הכי מקפידים לשמור

בשנים הראשונות זה לא היה קל,לא אהבתי את ימי הזכרון האלה

סבא וסבתא בוכים,אבא עצוב

לא היה קל ולאט לאט התמעטו העולים לקבר

סבא הלך ראשון לעולמו,אני חושב שהוא לא התאושש מהאובדן

סבתא שלי הייתה נמרה,מה נמרה, לביאה,היא מיצתה את תפקידה בחיים עד תום ולמעלה מזה

היא נפטרה קרוב ליום הולדתה ה100 ועד הרגע האחרון המשיכה לדאוג לכולם

מעניין  איך היא הרגישה בשנים הראשונות לאובדן

אחכ הבריאות של אבא שלי התחילה להדרדר ועדיין הוא התעקש לבוא לאזכרות ולנהל אותן כמו כל השנים

אחכ אחרי שהוא נפטר ונקבר בחלקת קבר אחרת המפגש בחלקת הקבר של אמא שלי הפך למשהו משוחרר יותר

אבל הזכרון ,יחרבתו הזכרון

ככל שהשנים עוברות אני מוצא את עצמי מתגעגע יותר

אני לא ממש יכול להגדיר למה אני מתגעגע

אני מסתכל על ילדיי ומצטער שהיא לא הכירה אותן

כי בסך הכל עשיתי FINE JOB כמו שאומרים

לעזזאל,עשיתי כאן עבודה יפה

יש לי ילדים טובים ,נהדרים ואני בטוח שאמא שלי הייתה גאה בי ואני לא יכול לומר שאני הולך אם הרגשת גאווה על הילד שהייתי ב16 השנים עד שהיא נפטרה

כלומר היום אני יודע איזה ילד הייתי ואיך ההורים שלי היו צריכים לנהוג בי

אבל אז בגיל 16 וחצי לא היו לי הרבה סיבות לגאווה והבלוג הזה מלא  בסיבות האלה לאי גאווה לכאורה

הבלוג הזה  הוא התיקון שלי,רק כאן הבנתי מי ומה הייתי ואיך ההורים שלי היו צריכים להיות גאים בי ובואו נודה על האמת,הם לא היו ומאוד קשה לי לכתוב את זה.

אני בטוח שאהבו אותי אבל התנהגו אלי בנוקשות ובחוסר גמישות וודאי לאמא שלי יש חלק בזה

היא הייתה אשה אינטילגנטית,בעלת תואר שני,מבינה דבר או שנים במי נגד מי בעולם הזה ובכל זאת בחרה גם אם לא במודע להקטין אותי או לפחות את ההרגשות והתחושות שלי

אני בחיים לא הייתי מעלה על הדעת לעשות משהו מאין זה למי מילדיי

ובכל זאת יש בי געגוע כי אני מניח שהיו גם דברים טובים שקיבלתי מהם,ממנה

ואני היום תוצר של מה  שהיא העניקה לפחות עד גיל 16 ואי אפשר להתעלם מזה

אבל אני לא זוכר

אין בי כעס היום למרות שנשמע כאילו יש

עשיתי קומפלישן  לפני כ20 שנה בערך

נכון שביחד עם הכתיבה עולים דברים שלא עלו לפני 20 שנה,אבל אני יודע כבר מאז מלפני 20 שנה שלא הייתה להם כוונה רעה

הם היו מאוד צעירים,הייתי ילד בכור ואני מניח שהם היו מבוהלים,חסרי נסיון ונוחים להקשיב לעצות שהיום הם לא היו מקשיבים להם.

מחר ימלאו 42 שנה ללכתה

זה יום שאני לא אשכח מן הסתם כל החיים.

אני לא זוכר אחכ כלום

לא את ההלוויה ולא את השבעה וזה מדהים

כי השבעה הוא תהליך שכל כך חבל להפסיד אותו

אני רק זוכר שאחכ בימים ובחודשים שבאו אחכ הייתי כמו פרפר

כזה שחופשי,שאף אחד לא  מחזיק בו,שלא ממש מסתכלים על קיומו עם כל הקושי לומר זאת

אני חושב ששרדנו ,כל אחד בדרכו,בכוחותיו השתנה,גדל ותפקד

אבל אני מניח שכל אחד מאיתנו נושא עימו חור שחור

אצל כל אחד מאיתנו גודלו של החור השחור שונה

אצלי הוא גדול,אבל ב8 השנים האחרונות יש לי אומץ להסתכל עליו ולחפש את הפתח.

מתי שהוא גם אכנס

אני סיימתי תיהיו טובים

אגב ,לא ברור לי למה  יש קו מתחת למילים