אוף אני שונא שהמחשב פתאום מעלה לי מסגרת בו הוא דורש ממני  למלא דו"ח על תקלה לכאורה שקרתה באחד הדפים.

פעם הייתי עושה לו דווקא ומסרב למלא..

אבל אז הוא היה עושה לי דווקא וסוגר את כל הדפים הפתוחים.

אחכ  הייתי נאנח,מסכים לתת לו למלא לעצמו דוח וכל זה ואז הוא היה מעלה מסגרת קטנה  שהוא היה מסמן וי לבד ואני הייתי צריך רק ללחוץ על "סגור" ושלום על ישראל

הוא מרוצה שמילאתי דוח

ולי נשארים הדפים פתוחים.

לפני כמה דקות כתבתי פוסט,היו לי עוד כמה דפים פתוחים ( כי רציתי להעתיק בתים של שירים של צלילי הכרם וצלילי העוד והשובלים שנקראו אז צלילי שבזי וכולם כולם השתמשו בטקסטים של אלכסנדר פן ואלתרמן ורבי שלום שבזי

והשירים האלה הפכו לסוג של נכס צאן ברזל) ואז הוא ביקש שוב לא ברור לי למה למלא דוח,מילאתי והחולירע סגר לי את כל הדפים,בוגד שכמותו טרייטר !

היינו שומעים אגב את השירים האלה  בבוקר שבת קצת אחרי החידון המוזיקלי שההורים שלי היו מחסידיו הגדולים

וגם פותרים גדולים,הייתה להם קבוצה של אנשים שפתרה את החידון

אני לא ממש זוכר איך התנהלה התקשורת ביניהם כי לא בכל בית היה מכשיר טלפון

להורים שלי היו מאות תקליטים של מוזיקה קלאסית,ממש קיר שלם

מוזר  שמכל האוסף הזה אני התחברתי למוזיקה שאבא שלי בעיקר שמע  הוא שגדל בירושלים בשכונת כרם אברהם (שאגב עמוס עוז מספר עליה בספרו סיפור על אהבה וחושך) ואחכ במושבה הגרמנית.

את ג'ו עמר ואת השובלים עם השירים הקלאסים כמו זה

"בדרך לתבור רכבתי לבדי

מאחורי שמעתי קול פרסה

הפניתי את ראשי ראיתי לידי

רוכב צעיר רכוב על גב סוסה

שאל: לאן ילדה עניתי ,להרים

והוא אותי על סוסתו הרים

ומיני אז נגלה לי רז

כי זה שבמשעול בארץ לבבי שבה

דהרנו בהרים כרוח סערה

עד אפילה כיסתה גם הר וגיא

לפתע נעצר ושח לי נערה

אני כעת  חוזר אל עדרי

חכי אשובה כאן למחרת שנית

ונעלם בדהרה פראית"

למען הצדק ההיסטורי אגב צריך לציין שהמבצעת המקורית של השיר שאת מילותיו כתב בנימין אביגל שלפי שם המשפחה ודאי היה בעלה של מרים אביגל שהיא המבצעת המקורית

עד היום אני זוכר שבשיר המקורי יש קול פרסות של סוסים דוהרים ותמיד תהיתי איך הם עשו זאת

אביגל זאת שרה גם את השיר המקסים בת הדייג

"השיק הדייג ספינתו אל המים

לעבר הים העמוק

ילדה קטנטנה אפורת העיניים

נשאה תפילתה לרחוק

אלי נצור מצולות האינסוף

ושמור נתיבות בימים

כמוני עומדים ילדים על החוף

והמה בני דייגים

השירים האלה  היו שירי מסע בילדותי

מרים אביגל שרה אותם במקור השובלים לקחו אותם ועשו מהם מחרוזת שירים יפייפיה

בעיקר שירי אהבה לארץ

כילד הייתי מרותק לרדיו כשהשירים האלה נוגנו

בכלל הייתי ילד טרנזיסטור

היה די מקובל אז לרדת למטה אם טרנזיסטור,רדיו קטן על בטריות שליווה אותי לכל מקום

אגב את כל מלחמת ששת הימים במקלט של רבי בנימין 3 ביליתי במקלט עם הטרנזיסטור והייתי  קול שופר שמספר לכולם את החדשות המרעישות

לבד מהעובדה שכשהירדנים הפגיזו לא היה צריך רדיו בכדי לדעת את זה :-)

אני זוכר איך דוד שלי שלחם במסגרת החטיבה הירושלמית בא לבקר אותנו ואת דודה שלי שישבה איתנו במקלט (והביאה איתה חברות כדי שלא יהיה לה משעמם,תחשבו על זה מקלט לא גדול שהיה צריך להספיק ל 12 משפחות קלט גם את דודה שלי וחברותיה)

הוא הגיע על גיפ עם תולר שמאוד הרשים את ילדי השכונה ואחרי שהתרחץ חזר למלחמה.

אותו דוד שסיפרתי לפני כמה ימים שאנחנו הולכים להפגש אצלו כדי שיספר לנו קצת על אמא שלנו ועל הצד שלו איך הוא קיבל את המוות שלה.

אז בסוף לי לא הסתדר להגיע למפגש אבל אחותי שהייתה שם סיפרה לי למחרת בארוע הברית של הבן של אחי שהתקיים אתמול

 שדוד שלי סיפר שהוא היה ביחד עם הוריו סבא וסבתא שלי בכל השבוע שבו הדרדר מצבה של אמא שלי והוא זוכר שאחרי שנפטרה סבא וסבתא והוא ישבו ליד דלת הכניסה לבית החולים וסבא שלי אביה שהיה מאוד קשור אליה מלמל כשהוא קורע את לבבות כל מי שהיה שם:

"מה נעשה בלי חוה,מה נעשה בלי חוה"

לא ידעתי את זה וזה קורע את הלב שלי כי אני כנער בן 16 וחצי לא חשבתי על הכאב של אף אחד,לא של סבא וסבתא,לא של הדוד אחיה של אימי

לא של אף אחד

אני גם לא זוכר כלום מבערך הזמן שאבא שלי הגיע הבייתה מבית החולים וסיפר לנו שהיא מתה

מאז ועד הבכי הגדול שבכיתי בטירונות 3 וחצי שנים אחכ שאותו אני מייחס לכאב הגדול של הפרידה מאמא שלי ויצא בצורה הזאת.

אני לא זוכר כלום

לא את השבעה,לא את הכאב של סבא וסבתא שלי ודאי לא את זה של דוד שלי

לא את שלי אחי ואחיותי

התאיידתי הצטמקתי,נעלמתי וניסיתי בדרכי לשרוד, נקודה

היד המקלידה יחרבתה,צריך פעם אחת לתת לה עונש ליד המקלידה שלבדה אוספת אסוציאציות,שמרצונה מספרת סיפורים שלכאורה לא קשורים כמו מהנקודת המבט של הכלבה שעליה כותבת אמאזונה.

גם הכלבה של אמאזונה  וגם היד המקלידה שלי הם סוג של  " point of vew שלכאורה מסירה מעלי אחריות  לתוצאה של הפוסט הזה

כלומר להרגשות שיעלו אצל הקוראים בעקבות הקריאה:-)

פעם  הרגשתי אחריות על רגשות הקוראים,אחכ הבנתי שכל אחד לוקח לעצמו מה שמתאים לו ומגיב בהתאם

מאז אני כותב מה שעולה.

אני סיימתי,תיהיו טובים