רק בסוף היום אתמול אחרי שיצאנו מהבסיס הרחוק הזה בו החלה לנשב רוח מדברית קרה

וכבר עשינו שימוש במעילים ,בצעיפים וכפפות שהבאנו

ועלינו על כביש 211  ,כביש שכוח אל,עם מסלול אחד לכל כיוון,מדבר,המון מדבר ,מצד שמאל ביציאה מקציעות רואים באור אחרון את מחנה סהרונים,

או שמא זה היה חולות,מחנה שכוח אל במקום כל כך שכוח אל שאתה רק אז מתחיל להבין איזו עוצמה הייתה בצעדת הפליטים ומבקשי המקלט שהלכו  לירושלים ברגל,אבל נניח זו הפעם לפליטים

רק בסוף היום הבנתי מה היה חסר לי כל היום הזה

לא הייתה ציניות,לא היה סרקזם,לא הסתכלו על אף אחד מאיתנו בתמהון או אמרו שילדינו פריארים שהלכו ליחידה קרבית בעידן שלא כולם מתגייסים בכלל

ואהבתי את זה.

ליום אחד הפכתי להיות רק אבא,לא כזה שזועק בשער,לא כזה שחושב לעיתים שצהל עושה מלאכה קשה  ולעיתים רעה מול אוכולוסיה כבושה,אני מניח שהיום הזה עוד יגיע,אני מקווה שירחק כמה שיותר,בנקודת הזמן הזאת שבני חודש בטירונות ונותר לו עוד הרבה זמן אני יכול לחסוך מעצמי ומכם ביקורת כזאת או אחרת הקשורה בהתנהלות של הצבא מול  הפלסטינים,בפוסטים שעוסקים בשרות הצבאי של בני בנקודת הזמן הזאת אעסוק רק בזאת.

ארוכה הדרך ועליה כתבו כבר משוררים רבים בבואם לתאר מסע כזה או אחר,אבל ליוצא מגוש דן דרומה,הדרך באמת ארוכה ,עוברת בגוונים רבים של נוף ארץ ישראלי ומגיעה בסוף לארץ מדבר  שרק חול וחול בה וכמעט אין בה אנשים.

השכמנו קום והתחלנו בהכנות,עשינו מאכלים שהבן אוהב,מילאנו צידנית, ועוד 2-3 תיקים בכלים חד פעמיים,בשתיה ,בממתקים ונסענו ב2 מכוניות.

בכביש שמספרו 211 מצומת טללים מערבה נסעה שיירה  שהיה ברור שיעדה קציעות

בצילום ,הכניסה  לבא"ח (אגב בסיס אימונים חטיבתי לאלה שפחות שולטים כמוני בראשי תיבות צבאיים)

הגענו למגרש חניה ענק שאליו התנקזו כל המשפחות שהגיעו ליום הזה,רק שמקום הכינוס היה מעבר לאיזה הר שאליו היה צריך ללכת עם כל סלינו על כתפנו ברגל,יסלח לי הצבא אבל אני מוכרח לשאול,לא כולם צעירים,קלי רגליים,יש בנו קשישים,סבים וסבתות שבאו לראות את מקום שרותו של הנכד,כאלה שמתקשים בהליכה ,כמוני,כאלה שמתקשים יותר ממני,מה הבעיה לסדר אוטובוס,שאטל,ממגרש החניה עד למקום הכינוס,יש אנשים כמוני שבשבילם ללכת קילומטר על אבנים זה לא קל,אבל מילא,ביקור ראשון,נלך ונחרוק שיניים.

ושטח הכינוס מרגיש כמו יריד אחד גדול.

כיסאות וספסלים למשפחות,מאחורה דוכן שבו הצבא משווק את עצמו(בעצם היחידה משווקת את עצמה) על ידי מכירת די וי די של ילדינו מוסרים ד"ש להוריהם וגם מתרגלים הסתערות.

שלם 55 שקל וביום ההורים הבא (הלהיט השבעה בכותל) תקבל את המוצר,ברקע אגב  ממיטב הרפרטואר הצהלי להרמת המורל,שירים ישראלים מוכרים שטובי משוררי החטיבה (גבעתי כאמור) שינו את המילים והתאימו אותם להלל את חטיבת גבעתי המפוארת,אין לי בעיה עם זה ,זה היה חביב.

בין לבין  הם משדרים הקלטות של הילדים שלנו מוסרים ד"ש להורים בנוסח,"אמא ואבא כאן זה וזה ,תודה שבאתם,אני מקווה שהבאתם אוכל,אני מתגעגע אליכם אוהב אותכם ואת פלוגה ב' הפלוגה הכי טובה בצהל ובחטיבה" ,או " אמא של ויצמן,תודה על העוגיות ששלחת את האמא מספר 1"

בעודך תוהה איך  נאכל על הספסלים,מתייצבים 2 קצינים של החטיבה מפקד הבא"ח ועוד מפקד ומספרים לנו על הטירונות שעוברים ילדינו

המצחיק ולא ידעתי שצהל הפך להיות  צבא בו קציניו הבכירים  משתפים אותנו האזרחים בחייהם הפרטיים,בתקופתי לא ידענו את שמות מפקדינו בכלל עד אמצע הטירונות וכאן עולה מפקד הבאח אומר את שמו ופתאום פוצח ב"אני נשוי  לזאת וזאת יש לי 4 ילדים ואני גר כאן או שם"

התחיל להיות קצת מביך ,עוד רגע היה מתוודה על מספר נעליו ובאיזה רכות הוא אוהב הביצה שאשתו מכינה לו לארוחת בוקר

אבל אם זו הגישה ,בכיף,נזרום איתה ואחכ הוא מספר על התהליך בו הם הופכים את ילדינו מאזרחים שהרגע סיימו תיכון לחיילים.

חשבנו שאחרי הנאום יתנו לילדינו לבוא לאכול  מהסלים שסחבנו,אבל עוד רגע קט,עכשיו נותנים לנו  מעט ממה שהם עושים,אנחנו יושבים מול גבעה ועליה מסתערים  באש (לא אמיתית) חיילנו וכובשים אותה,הסצינה מסתיימת בזריקת רימוני עשן צבעוני,מכל הצבעים שיורד אט אט מהגבעה ומכסה גם אותנו

ואז הגיעו ילדינו,את בני לא ראינו שבועיים,כי הוא נשאר בשבת האחרונה בבסיס ככה שהיה געגוע גדול

ילדיי האהובים שהתאחדו בכינוס

חשבנו לתומנו עם שוך העשן הצבעוני שעכשיו יהיה אפשר לאכול ,אבל בגבעתי צריך סבלנות,הבן החייל הצביע לכיוון מערב,שם היו באופק כמה בנינים ואמר צריך עכשיו לנוע לשם,שם יש הרצאה של המפקדים הישירים ושם יש מקום לאכול.

מדובר על מרחק של כקילומטר,אולי קצת יותר,בעליה ושוב סלינו על כתפנו,ראשינו עטורים מכל הארץ באנו הבאנו ביכורים וכל הנכים,השמנים הזקנים צריכים לשנע את עצמם ממקום הכינוס למעלה למקום כינוס אחר.

אוטובוס קטן? שאטל זריז? לא בגבעתי חביבי,מי שחלם גבעתי,ילך ברגל גם אם לאיטו ילך.

והלכנו,בשארית כוחותי הגעתי למעלה,מצאתי כיסא לשבת ושולחן לשים עליו את סלינו והתחלנו  להוציא את האוכל כשהבן אמר יש לי 10 דקות לאכול,כי אני צריך ללכת לכאן ושם ואתם הורים יקרים צריכים ללכת  להרצאה של המ"פ  של הגדס"ר (אה אין לכם מושג מה זה גדס"ר? חוץ מלקיימן כמובן הוא ודאי יודע גם ראשי תיבות יותר מסובכים) אז גדס"ר  זה שם כולל  ליחידות של החטיבה שהם לא הגדודים שלה ולא כאן המקום לפרטן כי אולי זה סודי והאוייב מאזין..

אז הבן החייל אכל ואנחנו לא,דודה שולה שנשארה בשקם ניסתה לשכנע חיילים שעברו ושבו לאכול מהכמות הגדולה שהבאנו אבל מסתבר שאסור להם,בערב סיפרה לי בתי בסוד שדודה שולה הצליחה לשכנע 3 לוחמות קראקל רעבות להתכבד מפיתנו אבל היא שמה לב ששתיים אוכלות ואחת שומרת שאף מפקד לא יתפוס את העברייניות הרעבות..

אז אני וזוגתי נכנסנו לחדר ההרצאות ואחרי המתנה מייגעת  פתח המ"פ בהרצאה לא לפני שטרח להזכיר את שם אשתו,כמה ילדים יש לו ואיפה הוא גר

הוא הפליג בשבחנו ,אמר  שזה לא  מובן מאליו בעת הזאת  שילדינו יתגייסו לגבעתי,חוד החנית ובגבעתי נתנו מעצמם עוד מאמץ והגיעו לגד"סר

 וכאן הבנתי שהיה שווה את המאמץ ללכת  רגל את כל ההליכות עם סלינו על כתפנו וראשנו עטורים,כי הבחור לא ציני,הבחור ממש מתכוון שהוא אומר שחינכנו היטב את ילדינו ובתרומה שלהם  יש לנו חלק נכבד

אתה יכול להיות השמאלני הכי גדול,לזעוק נגד תג מחיר כזה ואחר,לחבק פליטים צועדים ולבקר את ראש הממשלה ושריו והמילים המדינה מודה לך ונתינה ללא גבול הם מילים שבדרך כלל עושות לך חררה  והנה כאן  אתה רק אבא גאה והצבא מודה לך ומפרגן לך והנה מספר הטלפון של המ"פ לכל בעיה

רק שהמ"פ אפאס קצת עסוק ולא ממש זמין ולכן אל תתפלאו אם תקבלו ממנו שיחת טלפון ב12 או 1 בלילה  כי אז המ"פ מסיים את עיסוקיו וחוזר אליכם.

בקיצור ההרצאה נמשכה ונמשכה,הפרעת הקשב שלי לא נתנה לי לשבת יותר ויצאתי החוצה, בשארית הבטריה שנותרה לי בטלפון סימסתי לזוגתי,שאני יורד בחזרה לאוטו והתחלתי את המסע לחניה.

20 דקות אחרי הגיעה שאר המשפחה יחד עם הבן החייל,התחלקנו למכוניות,הערב ירד נשבה כבר  רוח קרה והתחלנו לנסוע

בצומת אוהלים בפניה ימינה שמוביל לכביש העוקף את באר שבע זוגתי עם מכוניתה הטובה נתנה גז עקפה אותי ועוד משאית ונעלמה לי.

ניסיתי לנסוע אחריה ובאין בטריה בוויז ירדתי בטעות מהגשר ונכנסתי בסופה של הטעות לתוך העיר באר שבע.

תשמעו,לא הייתי בבאר שבע הרבה שנים, לא מכיר אותה בכלל,הוייז לא עובד ואין לי מושג לאן אני נוסע, המטען של האוטו לא בסדר והוא מטעין את הבטריה של הסמרטפון לדקות ספורות אז אנחנו מודיעים לזוגתי שטעינו בדרך והוייז מראה לנו את הדרך החוצה מבאר שבע הטובה ואז נכבה לעולמים.

2 הילדים שנסעו איתי (הבן החייל והילד הצעיר)  נרדמו ואני שנהגתי לשם וחזרה מנסה לשמור על ערנות גבוהה ולהגיע הבייתה בשלום

אחרי מסע של כשעתיים הגענו,מי שחלם גבעתי

אני סיימתי תיהיו טובים