בכל פעם שאני קורא את חוויותיה של אמפריאטי היקרה עם נכדיה

אני נזכר בסבא וסבתא שלי(מצד אמא) ומצד שני  אני שוב חושב על העובדה שלילדי לא הייתה וכנראה גם לא תיהיה חווית סבא וסבתא

אני כאמור נכד בכור ,נולדתי שהורי היו מאוד צעירים (20ו21 בהתאמה) ולמרות שסבא וסבתא גרו בתל אביב ואנחנו בחיפה ואחכ בירושלים

סבא וסבתא מצד אמא  ליוו את  את ילדותי מהשנים הראשונות ,לדעתי  גם בגלל שאמא שלי הייתה מאוד צעירה וסבתי,אמה הייתה רופאה,המעורבות של סבתא בהסכמת אמא הייתה מאוד גדולה

הסבא והסבתא מצד אבא גרו בבית ערבי מדהים ביופיו בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים,סבא כאמור היה צייר וסבתא לדעתי עקרת בית,הפרוטה לא הייתה מצוייה בכיסם,סבא היה  אחוז תשוקה לצייר ופרנסה לא הייתה ממש בראש דאגותיו ולמרות שבגיל4 עברנו מחיפה לירושלים וגרנו בטלביה בשכנותם,אני א זוכר מעורבות בחיי מצידם,הם היו אנשים טובים,אבל לא מהסוג המחבק והמתעניין באופן מיוחד

אנחנו היינו באים לבקר אותם יותר מאשר הם באו אלינו,כאמור היה להם בית ערבי,,המטבח והשרותים היו מופרדים מחדרי השינה של הבית,והשרותים בשלב ההוא היו בכלל שרותי בול פגיעה שרק אחרי שסבא הלך לכולמו שופצו, לבית היו 2 קומות שבקומה השניה  שכנה העתליה של סבא,החדר בו הוא צייר,ביקרתי בו כמה פעמים,היה שם ריח עז של צבעים והמון תמונות  שלו ידעתי אז מה שהבנתי אחכ,הייתי מגלה מעורבות יותר גדולה בעיסוק של סבא שלי

סבא וסבתא כאמור היו אנשים פשוטים ואני זוכר שהמתנות היחידות שהיו מביאים כשבאנו אליהם או שהם באו אלינו הייתה חפיסה של שוקולד פרה :-9

כשאתה ילד ולא מצוי בעניני פרנסה לקבל שוקולד פרה כמתנה זה חביב אבל לא ממש מספק,מה עוד שלא סבא ולא סבתא היו אנשים ורבלים ולא אנשים מחבקים,לא פלא שגם אבא שלי לא היה איש שמחבק

כבר סיפרתי שסבתא מצד אמא דאגה להרבה ממחסורנו,סבתא שלחה אוכל בקביעות,הייתה מעורבת בחינוךך שלנו (שלי ושל אחותי שנולדה שנתיים וחצי אחרי)אני זוכר שלפני כיתה א' נשלחתי לאיבחון,אני כמובן לא זוכר אם סבתא חשדה  שיש לי איזושהיא הפרעה ,אגב על הפרעת ריכוז וקשב לא היה ידוע בעת ההיא וילד שהיום מאובחן בסוג הזה של ההפרעה אובחן  אז בפרשנות חמורה הרבה יותר על גבול בעיה נפשית, אם אני זוכר את ההגדרה נכון ילד עם הפרעת וקשבב אובחן כ"מינימום בריין דמג'" כלומר פגיעה מוחית מינימלית (אני מתעצל לחפש את המונח הלועזי) ואתם יכולים לתאר לעצמכם שכשמאבחנת באה להורים של ילד ואומרת שהתוצאה אומרת  שלילד יש סוג של נזק מוחי ולכן הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג,זה מטלטל

לא פלא שאם הבחנה כזאת סבתא הרופאה השפיעה רבות על ההתנהגות של אמא ואבא וזה נמשך גם אחרי שאמא נפטרה כשהייתי בן 16

אבל מעבר לעניני חינוך ובית ספר,סבא וסבתא מצד אמא פינקו אותי בצורה בלתי רגילה,ותיקי קוראי אולי זוכרים שאחרי שסבא וסבתא עזבו את בנימינה ולאט לאט מכרו את השדות והכרמים שסבא החזיק שם הם קנו בית עם חצר מול מלון שרתון הישן בתל אביב ,2 מטר מגן העצמאות על שדרות נורדאו פינת הירקון ,שם בילינו אני ואחותי את כל החופשים של ילדותנו שסבא וסבתא מספרים לנו סיפורים (לא הייתה טלויזיה),אבל היו ספרים,סבא שלי היה ממציא סיפורים  ופלא,כל סיפור היה מתחיל בעוזי בוזי ודוד הלכו ל,או עוזי בוזי ודוד עשו כך וכך

סבתא הגדילה לעשות שבכל חופש שהיינו באים לתל אביב הייתה רושמת אותי לספריה ,אני זוכר שהספריה הייתה בבנין ששכן כ20 מטר צפונית לשדרות נורדאו על בן יהודה בקומה שניה ושם היה לי סידור שאני יכול לבוא לקחת ספר  כל הזמן

בילינו הרבה מהחופשים בבנימינה שם עשו לסבא הרבה כבוד והיו להם שם הרבה חברים מהותיקים שעדיין נשארו ושנות ילדותי בבנימינה זכורות לי כחוויה מופלאה 

לעומת זאת בתי הגדולה נולדה כשאבי היה  חולה,אני גרתי  איפה שאני גר היום ואבא שלי ואשתו גרו בירושלים

לא אהבתי לבוא אליהם עם הילדים כשהיו קטנים,כל הזמן היה מתח באוויר,לא הייתה תחושה נעימה ,אסור היה לפתוח טלויזיה (כי לא בשביל זה באתם) לא פותחים מקרר בבית לא שלכם (תבקשו ואני אתן) כשמשחקים עם צעצועים על השטיח בסלון (צריך להחזיר לקופסאות ואת הקופסאות להחזיר למקומם המדוייק במרפסת המטבח) ואסור לאכול ללא צלחת ואסור כאן ואסור שם והיו הרבה הערות שהכניסו מתח ,בקיצור היו חוקים נוקשים שלא היו קיימים בבית של אמא  של זוגתי שבכל פעם שבאנו ובאנו הרבה כי הם גרו קרוב ,הם היו יכולים לעשות הכל בלי פיקוח וללא איסורים

אבא שלי כאמור לא היה אדם מחבק ואנחנו זוגתי ואני לא ביקרנו אותם הרבה וברור שהחוויה של ילדי מסבא וסבתא הירושלמים לא הייתה מי יודע מה ,בגלל המרחק מי שעזר כשצריך עם הילדיםפ,שמר עליהם שיחק איתם בגינה  וכו הייתה אמא של זוגתי,אבא שלה אגב התגרש מאמא שלה  ואין לו ולא היה לו מעולם קשר קרוב אליהם,מעבר להתענינות מנומסת במעשיהם,מילדותם ועד היום לא היה להם קשר איתו

כשבתי הגדולה הייתה בת 7 חמותייי נפטרה וכמה חודשים אחכ נפטר אבי,האובדן של חמותי הייה משמעותי לילדי הגדולים,כי הם איבדו את הסבתא היחידה ששימשה באמת סבתא

לא ארחיב כאן על אשתו של אבא שלי,גם כי אין הרבה מה לספר וגם כי אוביקטיבית היא לא התקרבה אליהם ואם אומרים כאן אמת,לא נתתי לה  הרבה אפשרויות לעשות זאת מטעמים כאלה ואחרים

מי שלקחה את מקומה של חמותי  בהתייחסות חמה לילדיי ושימשה תחליף סבתא בצורה מירבית הייתה ועדיין, דודה שולה שהיא אחותה של אמה של זוגתי,

הפוסט מתארך ולא התכוונתי שיהיה כזה אבל דודה שולה ודאי לילד הצעיר שימשה ומשמשת סבא בכל המובנים ועושה זאת בצורה  שהכי מתארת את המושג סבתא וזה אומר הכל

היום אשתו של אבא שלי קרובה בעיקר לבן החייל משלושת ילדיי,היום גם אין לי שליטה על העניין הזה כמובן אבל יש לי תחושות כאלה ואחרות בעניין ואני מעדיף לשמור אותם לעצמי

בלי קשר:

קטמון הפסידה בנשר במוצ"ש ומצבנו מדרדר מדחי על דחי

חזרנו לשגרת עבודה ולימודים (קורס בישול) ועל הקורס אכתוב בפוסט הבא,יש התפתחויות מענינות

אני עסוק כידוע בעניני בלוג ההצלה

ותיכף הולך לקופת חולים לקחת זריקה נגד שפעת

אני סיימתי,תיהיו טובים