להיות בבקרים בבית (היד עוד לא החלימה,היא עדיין כואבת  ויש לי תור מחר לאורטופד)זו לא חוויה מומלצת

כלומר כחופש  שאתה יודע מתי מתחיל ומתי מסתיים זה בסדר

אבל  שזו חופשת מחלה זה אחרת לגמרי.

זה מבאס ,מלווה ברגשי אשם כלפי האנשים שאני עובד איתם (צריכים לעשות גם את החלק שלי) ובחששות נוכח המהפכות שקורות עכשיו במקום העבודה שלי (דאר ישראל כאמור).

יש לי  תפקיד יחודי בעבודה והחשש שאם יראו שאני נעדר הרבה יכולים להזיז אותי הצידה ולקחת במקומי מישהו אחר,ודאי צעיר יותר.במהפכה ובשינויים שעובר בימים האלה הדאר,אחרי הסכם הרפורמה  זה לא בלתי אפשרי.

ומקנן בי חשש למרות שאני עובד מצויין ומנהלי מעריכים אותי ובלה בלה בלה

כאילו אז מה,אתה מחסיר ימים,אז  שתלך הבייתה לטפל בעצמך או ש"נדחף" אותך לתפקיד כזה שהעדרך יורגש פחות ואני ממש לא רוצה את זה

אני איש של בוקר,זה אומר שאני קם מוקדם,נכון לא בשעת ההשכמה הרגילה שלי,אלא בזמן ההשכמה של זוגתי

אבל גם עכשיו אני  מתעורר לפניה  מדליק את דוד המים החמים,מכין נס קפה ויושב קצת על המחשב ואחכ חוזר לישון עד שהיא מתעוררת.

עכשיו חופש פסח אז אני פתור מלהתמודד עם ההשכמה של הילד הצעיר שמתקשה לקום ושכבר הוא קם התנהלותו איטית והוא מסתובב סר וזעף על העובדה שהוא צריך ללכת לבית הספר

אז בחופש הוא ער עד מאוחר בלילה וישן עד מאוחר ביום וזה טוב לי..

הבת הבכורה עובדת בלילה וישנה ביום עד הצהריים אז כשאני בעל כורחי בבית כמו עכשיו לפחות הבקרים שלי שקטים ואין לי מטלות מיוחדות להתעסק בהן.

יש מסקנה אחת שהגעתי אליה בימים האלה,אין בטלויזיה  אף תוכנית מענינת בבוקר,כל תוכניות המלל האלה ,בוקר טוב ישראל או בוקר עם אורלי וגיא הם מוצר ממוחזר,מלא בלהג משעמם.

ברור שלעיתים יש אייטמים מענינים ורגעים ששווה לצפות בהם אבל הרב מדבר וציה

וגם התוכניות שבאות אחכ, המון תוכניות בישול בשידורים חוזרים,תוכניות ארוח עם רבע אחוז רייטינג שאלוהים אולי יודע איך נתנו למשל לטל מן תוכנית בוקר

היא יבשושית להחריד,נראה שהיא משעממת את עצמה אפילו והיא לא מצליחה לייצר גרם של התלהבות

או יש  את התוכנית בוקר בערוץ 10 עם אקי אבני והדוגמנית הזאת,הילה נחשון,מי רואה את זה ? את מי זה פאקינג מעניין חוץ מחולים לשעה ,מבריזים מבית הספר וכאלה שלקחו יום חופש מהעבודה לסידורים כאלה ואחרים? מי?

אז תגידו יש את ערוצי הסרטים בהוט,אבל אין דבר ממוחזר יותר מהסרטים בערוצים האלה ואם אתה תולה תקוות בערוץ הסרטים החינמי של הוט גם שם מתאכזבים,סרטים רדודים ושטחיים שנפלו  מהקולנוע לvod וצריך לחפור טוב טוב בשביל למצוא משהו סביר.

אז כבר ברור שמהטלויזיה אין ישועה,את הספר "ניצבת" סיימתי. מאוד ממליץ.

שפתו של יהושע כבר אמרתי קולחת,אם בסיפור הזה  גיבורת הספר היא נגנית נבל שמנגנת בתזמורת סימפונית,המחבר מכניס אותנו קצת לרזי המוזיקה הקלאסית,לכלים המנגנים בתזמורת,ליצירות המנוגנות ואני מודה ומתוודה שזה עשה לי חשק להקשיב למוזיקה קלאסית.

צריך לומר שיש לי יחסי אהבה שנאה עם מוזיקה קלאסית,טוב בעצם ההגדרה קיצונית מידי,אין לי יחסים עם מוזיקה קלאסית,זו ההגדרה המדוייקת ובקטע הזה של מוזיקה קלאסית,התפוח (שהוא אני ) נפל והתגלגל הרחק מהעץ(שהוא ההורים שלי).

כבר כתבתי על זה ובעצם כבר כתבתי כמעט על הכל וכשאני כותב לעיתים שוב על אותם נושאים אני מדמיין קורא ותיק כאן שמרים ידיו אל על ואומר : שוב? עוד פעם  על מוזיקה קלאסית? איך לא משעמם לו לחזור במשך 12 שנה על אותם דברים,אז ראשית טוב שיש קוראים חדשים שלא יודעים הכל ושנית אומר שיש דברים שעולים בזמן הכתיבה ואני לא מסלק אותם מראשי בגלל שפעם כתבתי עליהם,אז אנא ממי שכבר עבר איתי כברת דרך,סבלנות.

הורי אהבו מאוד מוזיקה קלאסית,הסלון שלהם היה תצוגה מופתית של טעם אישי במוזיקה ובספרות

הם השתתפו בשנות ה60 כל שבת בבוקר בחידון המוזיקלי שהוגש בשבת בבוקר ואני בטוח שלו היו אז האמצעים שיש היום (מייל וואטס אפ,אינטרנט בכלל) זה לא היה יכול להתקיים

אז בבית שמעו הרבה מוזיקה קלאסית,ההורים ניסו לחנך אותנו להקשבה של המוזיקה שהם אהבו אבל זה לא הצליח להם.

אני גיליתי התנגדות רבה משום מה,אין לי היום יכולת להסביר למה התנגדתי כל כך

אני זוכר שהם לקחו אותנו לקונצרט ואחותי ואני השתעממנו שם ולא חזרנו לחוויה.

היום בדיעבד אני כמובן מצטער על זה,התקליטים נשארו בבית של אבא שלי וגם אם הייתי רוצה לשמוע אין לי  כבר פטיפון ולהתחיל עכשיו לא נראה לי

אבל הקטעים בספר של א.ב יהושע שבה הוא מספר על מוצרט ודיוביסי עם שמות נוספים שאני זוכר העלו לי  תחושות אחרות בקשר למוזיקה הזאת

גם צריך לציין שההורים ניסו  לתת לנו חינוך מוזיקלי,כמו כל ילד טוב למדתי חלילית ואחכ פסנתר ותוך תקופה קצרה מאסתי בו,הרחוב קרא לי,ילדי השכנים ששיחקו למטה היו אבן שואבת חזקה הרבה יותר מלהתאמן  סולמות על פסנתר בבית של אדון קצנלבוגן השכן מהכניסה השניה

ואז הגיעה ההחלטה ללמוד לנגן בגיטרה,העניין הזה החזיק שנתיים או שלוש וזהו

אחותי למדה במקביל נדמה לי על אקורדיאון,מורה הונגרי שאת שמו שכחתי היה מגיע אלינו הבייתה ומלמד אותה אבל גם היא לא החזיקה מעמד.

אז זה מה שהספר הזה עשה לי בין השאר

מהספריה לקחתי תמורת הספר הזה  את ג'ון גרישם החדש,"הרי הפחם" שהוא הסופר הלא ישראלי היחידי שאני קורא(אני יודע זה מוזר שככה אבל טוב ל ועוד 2 ספרים

"עוד 5 דקות" של יונתן ברג ולדרוך על הבלטה של ניב קפלן,לא שמעתי על 2 מחברי הספרים האלה מעודי,אבל מהכיתוב על העטיפה האחורית הסתקרנתי.

בלי קשר:

קטמון שיחקה אתמול נגד עירוני בית שאן,בבית שאן ,משחק קשה שהסתיים  בתיקו 2:2 כשבית שאן מבקיעה את שער השיוויון 2 דקות לסיום המשחק,לולא השער הזה  היינו עולים ליגה כבר אתמול,אז הדרך ארוכה היא ורבה אבל אני בטוח היום יותר מתמיד שנצליח,נותרו עוד 3 משחקים לסיום העונה ואנחנו נעשה את זה כי אנחנו טובים יותר מהדולקות אחרינו

מילה על ההפסד של נבחרת ישראל אתמול נגד בלגיה.ישראל שיחקה מחצית שניה מהאגדות,באמת,משחק מצויין של הנבחרת,אבל שער שהובקע על ידי הבלגים במחצית הראשונה ומשחק מצויין של השוער שלהם מנע מאיתנו שער שויון

אז באתרי האינטרנט ובעיתוני הבוקר הכתירו את המשחק כ"הפסד בכבוד"

לדעתי אין דבר כזה להפסיד בכבוד

משהו לא עבד והפסדנו,עם כבוד לא הולכים למכולת וודאי לא מגיעים ליורו2016 היא אליפות אירופה

לא יודע אם יש מישהו שעדיין לא שם לב ,אבל ישרא מקרטע,קשות,הבטחות שניתנו לנו לא קוימו,הממשק צולע,הפוסטים המומלצים במסגרת של הדף הראשי נשארים שם ימים רבים,הנושא החם מתחלף  באיטיות ופוסטים שנכתבים למסגרת  לא מאושרים או שמאושרים אחרי שהנושא מתחלף

ברור לגמרי שיש כאן כשלים שמאיימים על קיומו של האתר האהוב שלנובאופן אישי  הרמתי ידיים,בעבר נרתמתי לועד הצלה  שיזם פעולה להצלת ישרא אחכ בצוותא עם קנקן התה אחרי שמריאט פוטרה ניסינו  לעשות עוד מהלך

נענע לא רוצה להעביר את ישרא לידי הבלוגרים ואת החששות שלנו ביטאנו בבלוג ההצלה ובפגישות עם אנשי נענע שהבטיחו  הבטחות שלא קוימו.

אין לי את האנרגיות שהיו לי בעבר לנסות להציל את ישרא,אין לי גם חשק,ואני כועס כן,אני עדיין כועס על הבוץ שהושלך עלי ועל קנקן בגין ההתגייסות הזאת,על המחשבה שמי מאיתנו רוצה את התפקיד של מריאט

על "שמאלנים" שמשתלטים על הפלטפורמה. אני בטוח שחלקם עדיין חושב ככה אבל הנה הכל מתפוצץ להם בפנים.

נענע "מוותרת"  על ישרא (לדעתי,רק לדעתי,זה לא נאמר עדיין) בגלל שקשה להם ועוד אלף ואחד תרוצים למרות מה שאביהו אומר. אז יקח עוד חודשיים,שלושה חמישה אבל אם המגמה הזאת תמשיך האתר ימות לבד ואז מה יעשו הוגי הדעות הגדולים שחשבו שאין על מה להלחם וצריך לתת לנענע צ'אנס?

לפחות ההתערבות שלנו וההתגייסות חייבה את נענע לאיזשהו מאמץ

ולא נזכיר את כל אותם  אנשים שחשבו שאנחנו רוצים להתמנות לעורכי ישרא, להיות אחראים על ענינים כאלה ואחרים והשמיצו אותנו חזור והשמץ

היו כמה מהם שפרשו בגלל המהלך הזה שלנו (לדבריהם כמובן) אבל היום אני רואה שהם חזרו ומפזרים את דברי המתיקות שלהם, דברי החלקלקות שלהם כאילו לא עזבו מעולם.

הם ודאי יאמרו שהם נענו "להפצרות קוראיהם" ולכן חזרו ,בארוור :-)

אז אם ישרא יסגר בקרוב אני מקווה לפחות שהם יבואו להתנצל על זריקת הבוץ ועל האשמות שהואשמנו בהם

זה לא יקרה כמובן כי אותם בלוגרים גם אם לכאורה נשמעים רגישים בפוסטים שהם כותבים, לא יודו בחיים על הטעויות ועל ראיה מעוותת

אבל בסדר. כל כלב ביג'י יומו אומר הפתגם.

לסיום אני רוצה לעלות לכאן שיר.

עילי בוטנר וילדי החוץ הם יוצרים שגיליתי השנה,בלדות  רוק מעורבבות עם נגינה וירטואוזית בעיקר של בוטנר עם שירה משובחת של אוהד שרגאי ואדר גולד יוצאי כוב נולד והם עושים אחלה מ וזיקה 

מתוך הדיסק האחרון שיצא בימים אלה קבלו את השיר "טיפות" מילים ולחן עילי בוטנר

ושורה מהשיר הפכתי לכותרת הפוסט

ובחייאת קחו 2 דקות ותקשיבו לו

בעוד חודשיים בדיוק אני חוגג 12 שנה להיווסדי כאן,אני מקווה שיהיה לי איפה לחגוג

אני עוד אכתוב פוסט לפני החג

אה והתחיל אפריל החוד שבו ל"גם אמא" יש יום הולדת :-)

אני סיימתי ,תיהיו טובים