כבר כמה ימים שאנחנו מסתובבים המומים מן האופן האכזר והפתאומי שבו נלקחה מאיתנו נערה יקרה ותלמידה למופת. בת בכורה להורים נפלאים. ואי אפשר להפסיק לחשוב איך פעם היית תינוקת קטנה שהביאו בזהירות לבית, הורים צעירים, נרגשים שמפחדים לא לטלטל מדי את הקסם שזה עתה זכו לו. אי אפשר להפסיק לחשוב על שעטפו אותך, וחיתלו אותך, וקנו לך בגדים קטנים, וצילמו הרבה, והכניסו מרפק לאמבט שלא יהיה לך חם מדי, וחרצו את גובהך על המשקוף, והביטו בחשש אחר הצעד הראשון וּמחאו כפיים כשאמרת "אבא", וטיפחו, והאכילו, וסירקו, וקילחו, וּמדדו, והכינו לך סל ביכורים, ותפרו תחפושת כשצריך, ורצו אחרייך כשלמדת איך רוכבים על אופניים, ואז קנו לך מחברות שבטח בחרת לבדך, וילקוט, וארזו סנדביצ'ים, והתרגשו לראות אותך מקבלת את תומר, ודואגת לאלה, וּמרימה את עדי, והסיעו אותך לקונסרבטיון והתמוגגו מקונצרטים וממחמאות של מורים ואז ליוו אותך לחטיבת הביניים, וּפָחֲדוּ מתחרותיות וּפָחֲדוּ שלא יהיו חברים, ונרגעו, והסיעו לחברים ודאגו שתתקשרי, וליוו במבט מעריץ שנה אחרי שנה, והסתכלו עלייך בגאווה פעם אחר פעם, כי שירה, היית בטח מהילדות האלה שלא מפסיקות להדהים ולהיות מופתעים מהעומק והעושר האינסופי שלהן. ואז בבת אחת, בערב אחד הייתה מין עווית פתאומית בקיום שלנו, חריץ אחד בחיינו שדרכו הגיחה מפלצת ולקחה אותך לפני שהספקנו להיפרד. וכל העבודה הקשה, הסיזיפית של לגדל תינוקת, ואז ילדה, ואז נערה – כאילו כל העבודה נעצרה בבת אחת. ונגזר עלינו עכשיו להמשיך וּלהתבונן בך וּלהתגעגע אלייך כמו אל בית לא גמור, ציור שלא הושלם.
בחזרה מבית החולים, עשיתי מה שכל מורה היה עושה, וחיטטתי בעבודות שהספקת לכתוב לי בשנה האחרונה, וּמצאתי את החיבור הבא שכותרתו: הדינמיקה של הרוע. התבקשת לענות על השאלה: "כיצד מונעים רוע במערכת הבית-ספרית וכיצד מונעים מאנשים להיות מפלצות?". אני מקווה שכמה מן ההצעות שלך, נשמע כולנו ואלו שממונים על ביטחוננו. הנה למשל, הסעיף השני בתשובה שלך:
יצירת מערכת חוקים ברורה שלא ניתנת לפרשנות ואכיפה שלה, עוזרות להעברת גבול אישי ברור יותר ואוניברסלי יותר. קל יותר להימנע ממקרה של ניצול כוח כאשר יש מוסכמה חברתית ברורה שמעוגנת בחוק האוסרת זאת.
והנה הסעיף השלישי:
שלישית, יש להתייחס לכל התחלה של מקרה שכזה במלוא הרצינות משום שבשני הניסויים שהוצגו בהרצאה ניתן לראות כי התחלה מאקט קטן והסלמה הדרגתית עלולים להביא למצב קיצוני ומסוכן.
אבל את הסעיף הרביעי, אני מרגיש שכתבת גם על עצמך:
רביעית, יש לחנך וּלהנחיל את דמות הגיבור כפי שמציג אותה זימברדו; אדם רגיל שלא צריך להקדיש את כל חייו למען ה'טוב', אך בסיטואציות מסוימות הוא יעשה את הדבר המוסרי ביותר כאשר כל השאר לא יעזו, לא יוכלו, או לא ירצו לעשותו.
עד כאן מה שכתבת, שירה, ועכשיו סלחי לי, עליי לפנות גם לאלו שבאו להיפרד ממך:
התלמידים שלנו לא תמימים, הם יודעים שיש מפלצות בעולם והם יודעים איך להילחם בהן. שירה הייתה מהלוחמים בהן, היא הייתה דמות הגיבור שלא מהססת להתערב למען החלש בשם הצדק. בבגרות וּברצינות שלה, ידעה תמיד גם מה נכון וּמה לא נכון, ולא היססה לעמוד על דעתה וּלהגן על ערכיה. ברור לי שהיא אמרה לעצמה, ערב היציאה למצעד הגאווה: "הי, יש פה אי-צדק, ואני צריכה ללכת לשם ולהפגין נגדו!" – והיא עשתה את זה כמו שנערות בנות 16 וחצי עושות את זה – בלי לפקפק, וּבלי שמץ של ציניות.
היא עשתה את זה ועוד הרבה דברים אחרים, כשהיא רואה לנגד עיניה את הצדק ואת החברה הישראלית הצודקת שהיא הייתה כל כך יכולה לעזור לנו לבנות כאן. היא עשתה את זה עם אותה אש נעורים פנימית, בלתי נדלית שהניעה את הנערות הצעירות של העלייה השנייה, את הנערות שהתגייסו לפלמ"ח ואלו שיצאו לאירופה לבלי שוב. זאת אותה אש נעורים שמצילה פעם אחר פעם את כבודו של העם הזה, ואנחנו המורים צריכים להשגיח עליה בזהירות שלא תִכָּבֶה.
כמחנך, עמדתי משתאה מולך שירה. את עוררת בי כל כך הרבה השראה, ואת תמשיכי לעורר אותה עד סוף ימיי. את מבקשת מאתנו בתרגיל שהגשת "לחנך ולהנחיל את דמות הגיבור... אדם רגיל שלא צריך להקדיש את כל חייו למען 'הטוב' אך בסיטואציות מסוימות הוא יעשה את הדבר המוסרי ביותר כאשר כל השאר לא יעזו, לא יוכלו, או לא ירצו לעשותו." היה ברור לך שבמקום שאין אנשים, עלייך להיות האדם הנכון. ואת היית גיבורה שדווקא כן מקדישה את חייה למען 'הטוב' ובנוסף, הקדשת לטוב גם את מותך.
הסכין ניצחה אותך בקרב הזה, אבל הרוע לא ניצח. אני מבטיח לך, אני נשבע: הרוע לא ניצח ולא ינצח והלוואי והיית רואה את הרוב השפוי, הצודק, הציוני ואוהב האדם שהתכנס כאן ובמקומות בכל רחבי הארץ בשם המלחמה הקדושה ברוע. אני גם יודע, שאם היית שומעת את קולות הייאוש שמפעפעים כמו ארס בימים האחרונים, היית, כמו שאני מכיר אותך, מושכת כתף ומחייכת, ואומרת מעין: "נו, טוב, בסדר, אבל אי אפשר באמת להמשיך ככה. לבכות כל הזמן." היית מזכירה לנו שמהייאוש לא צומח שום דבר.
אנחנו מתחייבים לא להיכנע לא לרוע ולא לייאוש שהוא מקור כוחו. נזכור להיות גיבורים עכשיו ובימים האחרים. אנחנו נשבעים להגן על תלמידינו, ילדינו וחברינו מפני אלו שמנסים לצוד אותם בגלל שונותם. ואומרים לאלו שבארון או מחוצה לו – אינכם לבד.
אנו המורים, נחזור לכיתות, למסדרונות, למגרשי הספורט ונמשיך במאבקנו להילחם בשנאה. אך בתי הספר, אינם רק מבצרים חתומים שחומותיהם אמורות לגונן על ילדינו. בתי הספר הם הבסיסים ומסלולי ההמראה שמהם יצאו מנהיגי העתיד. אם נשכיל לגדל דור שמכבד את הזולת ומבין את השונה, לא יוכלו הבורות והשנאה לזקוף את ראשן.
לבסוף, יש בנו גם, המורים ואלו שהכירו אותך, את המחויבות לספר לתומר, אלה ועדי על אחותם הגדולה, שזכינו להכיר, על שירה, על מה שהספיקה לעשות ועל מה שרצתה לעשות ולא הספיקה.
בשם כיתה י' 1, מחזור ע"ט, ובשם בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, אני מודה לכם, אורי וּמיקה, שבירכתם אותנו בחבֵרה מופלאה כזו לדרך, ולו גם לזמן כל כך קצר. אתם הענקתם לנו את הזמן עם שירה, ובתמורה נהיה תמיד לצדכם באשר תלכו. תודה ותחי מדינת ישראל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
