לא יודע אם שמתם לב בכלל לעניין הזה אבל יש אנשים שואכלים את רב הארוחות שלהם עם כף,אני עצמי איש של מזלג

יותר נוח לי,אבל  זוגתי למשל היא דפנטלי אשה של כף.

יש גם את העניין הזה שאנשי הכפות אוכלים בצלחות עמוקות,האמת שמצאתי את עניין הצלחות העמוקות יותר נוח לאכילה

וגם אני אוכל בצלחות עמוקות,אבל עם מזלג

שמתי לב גם שבארוחות ערב שבת אנחנו אוכלים בצלחות רגילות ,אולי בגלל שהן חגיגיות יותר אבל מכיון שאני הוא שעורך בדרך כלל את השולחן לארוחות שבת ,זה פיור אסטרטגיה כי מי שעורך ,משוחרר' מלהוריד מהשולחן ואני מעדיף אחרי האוכל לצנוח על הספה ולצפות ביומן בערוץ 2 והשאר מורידים מהשולחן ותמיד תמיד כוס היין של הקידוש והמילחיה נשארים בדד על השולחן,כאילו לא ראו אותם,הם קטנים :-)

אז אם נחזור לעומק הצלחות בארוחת ליל שבת כנראה שכולם מעדיפים צלחות  רגילות גדולות

אבל במהלך השבוע כולם אוכלים בצלחות עמוקות,מעמיסים מכל טוב הכל ביחד,גם אני אגב ואוכלים

עכשיו כנראה שלחלק מהאנשים קל לאגור את האוכל בכף אבל לדעתי זה יותר מזה,לדעתי יש כאן עניין תרבותי,עניין עמוק יותר שמייצג צורת אכילה וסוג האוכל שאוכלים

אני יכול להעיד רק  ממה שראיתי אצל משפחתה של זוגתי וממה שראיתי במשפחה שלי.

 אצלי זה יהיה קצר יותר לכן אולי אתחיל ממני:

העיסוק במטבח ובאוכל היה עניין די שולי,לא מרכזי בעליל,אמא שלי לא הייתה בשלנית גדולה אבא שלי בכלל לא ואכלנו מה שהיה,אני לא זוכר אם היא בישלה כל יום,אני כמעט בטוח שלא,אכלנו ארוחות ערב ביחד,בצהריים חיממנו משהו,כי ההורים עבדו,לא היה עניין סביב הקטע הזה ולא הייתה תרבות אוכל במעוננו,אם הייתה תרבות שקשורה באוכל היא הייתה סביב מסעדות שאליהן הלכנו מידי פעם וגם אז אכלנו די סטאנדרטי.

אבל אצל זוגתי היה אחרת לגמרי

גם אם זוגתי תאמר שזה לא היה ממש ככה ואני הרי לא הכרתי אותה מילדות אבל מסיפורים ומהכרות מאוחרת שלא נראה לי שהשתנתה בצורה דראסטית, אפשר לומר שהבית  היה בית לגמרי של אוכל.

לחמי וחמתי הייתה מכולת לא רחוק מהבית,לצד העבודה במכולת חמותי ניהלה גם את משק הבית

הם 6 ילדים בהפרשים קטנים אחד מהשני (גם אנחנו שישה אגב אבל אצלנו ההפרשים גדולים הרבה יותר,גם בגלל הנסיבות)

ו6 ילדים  בבית אחד דורשים תחזוקה שוטפת :-)

חלק מהתחזוקה זה אוכל כמובן,חמותי בישלה כל יום אוכל טרי,זו משימה שבעיני היא מטורפת אבל בעיני זוגתי ואחיה זה היה טבעי.

לא צריך לומר אגב  שהעניין הזה לא נכנס אלינו הבייתה,האמת שגם לא הייתה אפשרות לעשות זאת כששני ההורים עובדים מחוץ לבית,הרי אני לפחות לא אחשוב לבקש מזוגתי להתחיל לבשל כשהיא חוזרת מהעבודה ואני לא בישלתי אז , לכן הדרישה לכאורה בכלל לא הייתה רלוונטית בזמנו.

אחרי שאני התחלתי לבשל, קבעתי כלל חשוב ,שמבשלים ביום שישי ל 3 ימים קדימה וביום שלישי מבשלים ליומיים הבאים  ואני גורס  שמידי פעם אפשר להזמין פיצה כשאין אוכל חם או שומו שמיים לאכול סנדוויץ אם ממש רעבים.

אצלנו במשפחה גם לא היו "ימים" לסוגים שונים של מאכלים,עד שנישאתי בבורותי לא הייתי מודע לתופעה בכלל.

אם נתחיל ביום שישי,ואני לא מתחייב על הסדר כי מאז נפטרה חמותי לפני 15 שנה וכל ילדיה נישאו והלכו איש אחרי אשתו ואשה אחרי בעלה, המנהגים האלה נותרו רק בזכרון

אז ביום שישי אחרי שנעשו הקניות לשבת,האמא הייתה עושה כמות גדולה של קובה ומכיון שכשאני הגעתי למשפחה כבר לא כולם גרו בבית,הקובה הכתומה בצלחת עמוקה עם המרק או הרוטב וחלקי הירקות המבושלים הביא את הילדים של המשפחה ואחכ את חלק מהנכדים להגיע למטבח לאכול בהנאה רבה את הקובה,למלא קופסת פלסטיק בקובות לדרך וללכת.

עד היום 23 שנה שאנחנו נשואים,זוגתי הולכת לבית של אמא שלה כל שישי בצהריים ודודה שולה ממשיכת דרכה של חמותי מעמיסה בקופסת פלסטיק שאגב אותה היא מזהה  בין כל קופסאות הפלסטיק שנאגרות בביתנו ולוקחת ,כדי שביום שישי אחכ תמלא בה קובות ותתן לזוגתי.

זוגתי לא אוכלת שם,אלא באה הבייתה ובטקס קבוע שלפעמים בני הצעיר משתתף בו גם אוכלים את הקובה  בצלחת עמוקה וכף

אני לא הצלחתי להתחבר לטעם כך ,גם לא 2 ילדי הגדולים יותר לצערי.

אם נחזור לרגע לעבודת הבישול היום יומית של חמותי זכרונה לברכה אני מוכרח לומר שפעם גם שאלתי אותה על העניין הבישול היום יומי והיא  ענתה  שזה בסדר מבחינתה שהיא נהנית שילדיה נהנים וכו'

אני לא יודע אם יש עוד אנשים כאלה,ברור לי שזו תרבות שאיתה נולדים,היא ראתה את זה בבית אמה ורק טבעי שתמשיך את מה שראתה ולמדה.

המושגים שאנחנו משתמשים בהם היום של נתינה אין סופית או של סוג של עבדות לכאורה שהיא הטילה על עצמה לא היו בלכסיקון שלה וברור שלא הרגישה כך,אני מניח שלמתבונן מבחוץ כמוני היה קשה לקבל דברים כאלה אבל בעיניה ובעיני ילדיה זה היה חלק מתרבות שהם גדלו עליה.

ועזבו את הקלישאות החבוטות של משפחה מזרחית חמה,אוכל מחבק ומנחם וכל הביטויים האלה

אני אוכל אוכל מחבק ומנחם במזלג כי נוח לי ומשפחתי אולי לא הייתה חמימה כמו משפחתה של זוגתי,אבל תאמינו לי שגם במשפחה חמה ומחבקת לעיתים יותר מידי יש  בעיות ואני לא בטוח שהייתי מתחלף עם מישהו

אז ביום שישי עשו קובה ומאכלים לארוחת שישי וביום שבת היה טקס קבוע של ארוחת בוקר "עירקית" ביצים קשות שבושלו כמובן ביום שישי,בבינג'אן שנח בשמש בבוקר שישי  ועלה על השולחן בשבת (חצילים פרוסים,טעם אלוהי) חומוס ,סלט ירקות או אחר

בשנות נישואנו הראשונות ,ודאי כשחמותי הייתה בחיים זה היה טקס קבוע

כל שבת היינו באים לביתה ואוכלים במרפסת את ארוחת הבוקר המסורתית,כבר כתבתי שארוחת הבוקר המסורתית במשפחתי  הייתה שאבא היה עושה דייסת סולת לנו הילדים,חמה ,עם סוכר וזה היה שיא התאווה

ביום ראשון היו אוכלים את השאריות משבת כי לא זורקים אוכל (יש ילדים רעבים בהודו,זה הביטוי שהיה מקובל  אז לומר) ומיום שני בסדר עולה כל יום האמא הייתה מבשלת משהו אחר,חם וטרי

אני בטוח שלילדים זה היה אחלה,זה אפילו לא נחשב לפינוק מיוחד,זו הייתה השגרה ואף אחד,לא הילדים וגם לא האמא חשבו שזה מיותר ומטורף.

לי זה נראה שלוקחים את האמא כמובן מאליו למרות שהם כולם מאוד אהבו אותה ,שמרו עליה ולא נתנו לה להיות לבד למרות שבשלב מסויים כבר לא גרו בבית (האבא והאמא התגרשו )אבל אני הייתי המתבונן מהחוץ לפחות בהתחלה ואני לא מוסמך לקביעות כאלה ,רק הגיגים כאלה ואחרים

הטריגר לפוסט הזה אגב היה כשאתמול זוגתי שאלה את הבן הצעיר האם הוא רוצה שהיא "תמזוג" לו אוכל ואני הערתי שאוכל לא מוזגים,אוכל אוכלים ומשקה מוזגים,אבל אחכ כשחשבתי על זה,הגעתי למסקנה שבתרבויות כאלה ואחרות וזה לא נאמר חלילה מתוך התנשאות  באמת מוזגים את האכל לצלחות עמוקות שיכולות להכיל אוכל רב ושהכי נוח לאכול את האוכל הזה בכף,אניי עדיין מעדיף מזלג

מה ההעדפה שלכם?

אני סיימתי,תיהיו טובים