תשמעו,במסגרת השינויים שאני עובר בשנה האחרונה,לא מתחשק לי לכתוב.

פשוט ככה,הדגדוג המוכר הזה באצבעות נעלם

,זה שב17 השנים האחרונות העיר אותי כמה פעמים בשבוע וגרם לי להוציא תחת ידי את חיי על הצג,לא קורה כבר כמעט ואני לגמרי בסדר עם זה.

פעם משבר כתיבה כזה היה מדאיג אותי,היום ממש לא.

מצאתי דברים אחרים שממלאים אותי,את חיי וכרגע זה לא כולל כתיבה בבלוגים שיש לי,אני מניח שאם הדגדוג באצבעות יחזור,יהיה לי לאן לחזור ואיפה לכתוב אבל כרגע זה לא בנשמתי וזה אחלה מבחינתי.

אני לא נמצא בשום טבלה ובשום מסגרת (אני מקווה שצוות ההצלה יתייחס לדף הראשי ויסדר אותו לדף חדש ומודרני שמתאים לעידן הזה ולא לג'יבריש הלא מובן הזה שלא מעודד כתיבה) וזו תחושת שחרור מאיזו תחרות שאני באופן אישי חשתי עם כל הטבלאות האלה ואני אומר שוב,התחושה הייתה לגמרי אישית,הסטטיסטיקה הייתה כמובן בהתאם ונהניתי מאוד ממנה  אבל כמו שמצאתי יתרונות בקורונה ובסגרים שהיו והבנתי שאלה תחושות שלי לגמרי והן לא מעידות על הכלל כהוא זה,שיחררתי וכשזה קרה ,הבנתי שלעיתים הכרחתי את עצמי לכתוב. אני גם מתאר לעצמי כשזה קרה,הפוסטים היו בהתאם,דיווח שטוח ולא  פוסט מהבטן.

חזרתי  לעבוד,קיבלו אותי בהמון אהבה ותוך יום אחד חזר אלי כל מה ששכחתי ואחרי 4 ימי עבודה כאילו לא עזבתי ואז אחרי שבועיים הודיעו לי שאין מספיק עבודה ובסוף נובמבר אסיים והם ישתדלו למצוא לי עבודה במקומות אחרים בגוש דן 

קיבלתי את זה בהבנה ובאהבה למרות שביני לביני תהיתי :אם אין עבודה למה ביקשתם שאחזור מלכתחילה? אבל גם חודש עבודה בסביבה תומכת ואהובה היה מספק .

אני לא זוכר אם בפוסט הקודם כתבתי על מפגש הזום הגדודי שהיה לנו ועבדתי בשביל שהמפגש יצליח מאוד מאוד קשה.

הייתה הצלחה מסחררת,בזום השתתפו כ265 אנשים וביוטיוב 100 נוספים,זכיתי להרבה אהבה ומחמאות על היוזמה לאתר את אנשי הגדוד וליצור משהו מאפס ולגרום התרגשות והנאה לכל כך.

ומאז מפגש,הזום שהיה ב29 באוקטובר לקחנו איזו הפסקת מנוחה ונחזור כנראה עוד מעט להמשיך לעבוד למען מפגש פיזי.

זה הכל, כולנו בריאים נטולי קורונה שמחים בחלקנו והכל די סבבה  אגוזים

אה והכי קטע,גיליתי שהעידכונים על פוסט חדש ועל התגובות הולכים אצלי משום מה לספאם ואני לא יודע איך לעשות שזה לא יקרה