בשנת 80 נסעתי לניו יורק

וחזרתי

עד אז שירתתי במילואים בתותחנים

במהלך 81 הודיעו לי שאני מועבר ליחידה אחרת כבקשתי בגלל

בעיות באוזניים (צלצולים ) בגלל מלחמת יום כיפור

האמת שלא הקדשתי מחשבה לעניין

ולא כל כך היה אכפת לי לאן העבירו אותי

העיקר שיצאתי מהתותחנים.

ב-6 ביוני 82 פרצה מלחמת "שלום הגליל" (כפי שנקראה אז..)

וב7 לחודש קיבלתי צו 8 שבו התבקשתי להתייצב ביחידתי החדשה...

נסעתי בדחילו ורחימו

הגעתי

למקום שבו ישבה היחידה החדשה שלי

יחידת סיור של אג"ד תחזוקה.

לא היה לי מושג קלוש במה היה מדובר ולא היה ממש זמן לשיחות ולהסברים

ציוותו אותי לג'יפ עם עוד 2 אנשים

כל אותו היום זיוודנו את הג'יפ

קיבלנו ציוד אישי ונשק

ואמרו לנו להגיע עצמאית לנקודה בכביש בין משמר הירדן לגדות

ושם יגידו לנו מה הלאה...

15 שנה הייתי ביחידה הזאת

ניסים עדיני קצין הקישור האגדי הכיר את כולנו

כמה ילדים יש לכל אחד מאיתנו

מי עובד ומי לא

מתי להזמין למילואים

מתי להרפות

מי נסע לחו"ל מי חזר...

איש שלא מראה רגשות היה ניסים

אבל הוא דאג לכל אחד מאיתנו בדרכו שלו

ב97 שוחחרתי משרות מילואים פעיל

אחרי 24 שנים וכמה חודשים..

אבל ההתחלה ביחידת המילואים הזאת הייתה בכביש ההוא

בין משמר הירדן לגדות

ביום השני למלחמת לבנון..

 ב  8 ליוני נכנסנו ללבנון דרך הגדר הטובה צפונית למטולה

אני חושב שרכס עלי טאהר או הבופור בשמו הידוע

עדיין לא נכבש לגמרי

והיו משם  עדיין הפגזות והדי יריות

תפקידנו היה לנווט שיירה של אספקה לתוך לבנון

מובן מאליו שמנווטים שיירה של משאיות של דלק-מים-מזון ואפסנאות

השיירה ארוכה

וכדאי לא לאבד אף משאית...

בייחוד שהמקום לא ממש מוכר...

נסענו

הנשק דרוך

האוזניים מאזינות לקשר

והעיניים על כל דבר..

נוף מדהים

ירוק

הרים גבוהים

כפריים ציוריים

ומצד שני

מטוסים חותכים את השמיים

צפונה

ופחד בגרון כל הזמן

אני לא זוכר כמה זמן לקחה הנסיעה ההיא

עברנו את הליטאני

המשכנו צפונה

לא ירו עלינו

לא פגשנו מחבלים משום סוג שהוא

אבל פחדנו

כל הזמן פחדנו.

בסיס האם שלנו היה בכפר ציורי בהרי השוף

שנקרא בקשר כאמור

אוגוסט 60

מפקדת האוגדה ישבה בוילה מדהימה בעליי

אנחנו התמקמנו עם המשאיות במין חניון כזה שיכולנו להגן עליו

אבל לא היה צורך

וישנו על מרפסת של וילה שננטשה

הסתובבנו בסביבה

אכלנו לבנה במסעדות דרוזיות ציוריות עד שאסרו עלינו

וחיכינו לסוף המלחמה

וגם צילמתי אני זוכר

צילמתי נוף מדהים

שקיעות וזריחות

(אם הסורק שלי היה תקין הייתי מעלה תמונות)

המלחמה הייתה רחוקה יחסית

ואנחנו שקענו בסוג של עצלות

פעם ב3-4 ימים

הובלנו שיירה לארץ

וחזרנו

עד שיום אחד כשהמלחמה עוד לא הסתיימה כינס אותנו המג"ד

 וביקש מתנדבים להוביל שיירה לתוך ביירות

אף אחד לא מיהר להתנדב

ביירות הייתה כבר סיפור אחר

ואף אחד לא ממש שש

לסכן את חייו בנסיעה למקום שברור היה

שהוא לא נעים..

באותם רגעים שהפחד חוזר לגרון

וצריך להחליט מהר

נזכרתי ב-אסט

זכרתי שיש לי הזדמנות חד פעמית

להסתכל על הפחד ולומר לו

"קישתה"..."לך"

אני נכנס לביירות

למרות הפחד

זה נשמע מטורף לגמרי בדיעבד

ואני לא בטוח שברגעים ההם

כשהייתי צריך להחליט

זכרתי את התהליך שבו אני מסתכל על הפחד שלי ונותן לו ללכת ממני

אני חושב שלאחר מעשה

בדיעבד הבנתי שעשיתי כך.

ארגנו שיירה

והתחלנו לגלוש מהרי השוף לכיוון ביירות

עד היום אני זוכר את הקורניש

ככה קראו לכביש הגישה לעיר

אוטוסטרדה רחבה-שדרה בעצם

שיורדת לכיוון העיר

אתה רואה את ביירות על 2 חלקיה מלמעלה

רואה מטוסים ישראלים שחגים מעל

שומע יריות

רואה מלמעלה את העיר המדהימה הזאת

רואה את הרס

ומצד שני רואה שעדיין נשמר יופי

גם עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה

22 שנה אחרי אני מרגיש צמרמורת שאני נזכר...

גלשנו מההר

נכנסנו לעיר

מנווטים בזהירות את המשאיות

נתקלים במחסומים של הפלאנגות

עוברים וממשיכים מערבה לכייון מעבר המוזיאון

המקום הכי קרוב לפלסטינאים שנלחמו במזרח ביירות.

עברו כאמור 22 שנה מהמלחמה ההיא

60 יום ישבנו בלבנון בשרות המילואים ההוא

אחכ שוחררנו

ואני חזרתי בערך עוד 3 פעמים ללבנון

למקום אחר

לגיזרות אחרות

שעל אחת מהן בראשייה

בגזרה המזרחית

רחוק מגבול ישראל

אולי אכתוב פעם..

שום דבר לא היה דומה לפעם ההיא

להתחלה של המלחמה ההיא בלבנון

ב97 או 98 אני כבר לא בטוח

השתחררתי סופית משרות מילואים

צברתי אין ספור שעות של שמירה

מלא שעות של מארבים

בבקעת הירדן

בערבה

על גבול הצפון

בין שומרה לבירנית

סיורים של שעות ארוכות לאורך כל גדרות הגבול של מדינת ישראל

בנסיעה לאורך דרכי הטשטוש..

אפשר לומר ולסכם שאת שלי אני עשיתי

ואני גאה בזה...

הייתי טוב..

תהיו טובים גם אתם ידידיי