יום שישי הוא כאמור  היום היחידי שאני בבוקר בבית

אני  מעיר את הילדים(לא עוזב אותם עד שהם מתיישבים במיטה מייללים על מר גורלם..),מכין כריכים (עוטף אותם כחוק בנייר עטיפה ומכניס לשקית ניילון),דואג לראות שהם מתלבשים,מצחצחים שיניים (והם לא תמיד עושים את זה)

ומוכנים בשעה סבירה לבית הספר

מסתבר שכל השבוע ההתנהלות מאוד שקטה כי  בבוקר כולם רדומים משהו , "מתעוררים קשה"

גם זוגתי וגם הילדים כאלה

אני לעומתם קל קימה,מתקשר בעליצות עם כולם,נוח לפטפט (מה שמאוד קשה לומר על אישתי  שהבוקר עושה אותה חמוצה וזעופה)

אז בגלל שאחכ אני מסיע הנה והנה,הלוך וחזור ואין לי חיים

אני  מטבל את הבוקר בשיר הידוע שמוציא את כולם מדעתם:

וזה השיר:

קומו קומו ילדים,המורה בבית חולים היא נסעה על אופניים ושברה את ה-קומו קומו ילדים וחוזר חלילה

ובבית השני כמובן לא לשכוח את  המילים האלמותיות:

קומו קומו ילדים,המורה בבית חולים היא נסעה באוטובוס ושברה לה את הכ-ומו קומו ילדים..

וחוזר חלילה עד שזוגתי יוצאת לגמרי מדעתה:-)

אנשים קשי קימה ודאי יבינו את תגובותיה של זוגתי

אנשים קלי קימה כמוני  מרגישים בבוקר שזוהי שעתם היפה ביותר:-)

 אז נגדיר את הארוע כעליצות בוקר...

תיכף היא תעלם לה כשאתחיל אוטוטו בסבב ההסעים

תשמעו, אני אשמח להצעות  איך לחגוג את הכניסה ה100 אלף וזה לא רחוק

וזה בהחלט ראוי לציון

תהיו טובים ושיהיה לכולם יום קסום:-)