לפני כמה ימים ראיתי בהוט VOD את הסרט,"פעם הייתי" של אבי נשר עם אדיר מילר ומאיה דגן
לפני שנה או שנתיים קראתי את הספר של אמיר גוטפרוינד עליו מבוסס הסרט"בשבילה גיבורים עפים"
מאוד אהבתי את הספר
הסרט עשוי מצויין ואדיר מילר ומאיה דגן משחקים מדהים
בעצם כל הקאסט משחק נהדר,אבל מילר ודגן מביאים משהו מאוד נוגע ללב.
מחיפה אין לי הרבה זכרונות,הייתי ילד קטן בן 3-4 אני זוכר את הבית שגרנו בו,כמה תאורי נוף מהמרפסת שכבר תיארתי כאן
ואת העליות והירידות האינסופיות לכרמל וממנו
אבל ילדות נמצאת בכל מקום וסוגים שונים של אנשים אפשר למצוא בכל עיר
והסרט החזיר אותי לאנשים שהכרתי,ניצולי שואה שהסתובבו ביננו בשנות ה50 מנסים לשכוח את הזוועות מהן נחלצו
ולחיות או לנסות לחיות כמו אלה שנולדו בארץ וזה לא היה קל
הם התביישו או ניסו להסתיר את המספר שהיה טבוע על ידם כי לא כולם הבינו את פשרו אז
והם הלכו עם חולצות שרוול ארוך גם בשיא הקיץ
אני זוכר לפחות איש אחד כזה שהוזהרתי על ידי אבא שלי לא לשאול אותו שאלות למרות שהייתי סקרן
מדהים איך עד היום אגב אנחנו "מחביאים" ניצולי שואה,במילה "מחביאים" אני מתכוון שכבר לא ממש נותנים תשומת לב לאנשים האלה
ולעיתים יש הרגשה שממשלות ישראל והאגודות שמחזיקות את כספם ורכושם עובדות לאט מאוד להחזיר להם כסף,לתמוך בהם ולעשות את החיים שלהם קלים יותר בערוב ימיהם.
הגדיל לעשות מוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות,אני לא ממש יודע עד כמה הסיפור שאספר לכם מדוייק במאה אחוז אבל גם אם חלקו נכון זה מזעזע
מסתבר שהמוזיאון רוצה לעודד ביקורים של חרדים בתחומו אבל חרדים מסרבים לראות צילומים של נשים ערומות ולכן המוזיאון עשה מסלול מיוחד של חרדים
מסלול עוקף נשים ערומות
וזה כל כך צורם וכל כך כואב
הצילומים של הנשים במוזיאון הן לא של דוגמניות שקיבלו כסף להצטלם בערום
אלה נשים שצעדו בצעדות המוות,שהגיעו למחנות הריכוז והתפשטו לפני הכניסה לתאי הגזים
הן היו אמהות של מישהו,רעיות של מישהו,סבתות,אחיות שהנאצים השמידו והחרדים לא רואים את הזוועה כי הנשים ערומות
הם לא לומדים לימודי ליבה כי זה בזבוז זמן והם לא הולכים לצבא כי הם חיילים בצבא התורה
הם מתחתנים בגיל 19 ומביאים הרבה ילדים כי המדינה תעזור ועכשיו הם לא מסתכלים על נשים ערומות לפני הכניסה לתאי הגזים כי זה לא משהו שהם מסכימים להחשף אליו.
אז ראשית בוז גדול למוזיאון,אם זה נכון צריך להחרים אותו
ואם זה לא מדוייק שיוציא הודעה רשמית שתכחיש את העניין ויפה שעה אחת קודם.
שבוע לא קל היה לי השבוע
הריצות אחרי הכסף של המשכנתא, אריזה ומגורים על ארגזים לפני העברתם לדודה
וביום רביעי הידיעה הקשה שגיורא הלך לעולמו
ביום חמישי הייתי בלוויה.
המון שנים לא הייתי בקיבוץ קרית ענבים שבפאתי ירושלים,כשהיינו ילדים היינו מנויים על הבריכה של הקיבוץ
בכלל לפי המנוי שהיה לך לבריכה ידעת מי העומד מולך
אלה שלא הייתה להם מכונית והכסף לא היה מצוי בכיסם היו הולכים לבריכת ירושלים,אנחנו די חששנו ללכת לבריכה הזאת,
היו שם הרבה התקלויות עם חבר'ה שגרו בסביבת הבריכה,קראנו להם צ'חצ'חים,בלי לנסות להכיר אותם או להתחבר אליהם או לתהות על קנקנם בכלל
הם היו צ'חצ'חים מהקטמונים ואנחנו היינו ה,קרם דה לה קרם' מבית הכרם שבטעות הגיעו לבריכת ירושלים:-)
השמנא והסלתא של אצולת העיר עשתה מנוי לבריכה במלון המלך דוד
בריכה שדמתה לגיגית אבל המרחבים סביבה איכלסו את כל מי שחשב את עצמו משהו באותן שנים
זה היה המקום הנכון להסתובב בו
ואני זוכר שלא. חברי היה מנוי לשם ומידי פעם הוא היה מזמין חבר וכך חוויתי פעם או פעמיים התחכחות עם אצולת הממון:-)
אבל רב הזמן הלכנו לאחת מארבעת הבריכות שסבבו את ירושלים
בריכת שרש,הבריכה בבית זית והבריכות שהיו בקיבוצים השכנים מעלה החמישה וקרית ענבים
באלה לא היו צ'חצחים או בני שכונות שם בילינו במלייה שלנו:-)
אני מוכרח לומר שכשאני כותב עכשיו את הדברים האלה ונזכר בסטיגמות שהטלנו על אנשים אחרים אני נחרד.
מצד שני אני שמח ומודה לאל שהייתי ילד או נער עם דעות כאלה תקופה לא ארוכה ולא נתתי לצבע עור או צורת דיבור להשפיע עלי.
כבר בבית הספר התיכון הבנתי שיש גזענות,סמויה,לעיתים גלויה באופן בוטה וכבר אז הייתה לי נטיה להצטרף לצד של המקופחים לכאורה
התאהבתי במוזיקה שהם שמעו בבית,הבאתי את המוזיקה אלינו הביתה וגיליתי שאבא שלי אוהב גם את סוג המוזיקה הזאת מה שהיום קוראים למוזיקה המזרחית
בקיצור אתם מבינים ודאי למה התכוונתי
גיורא היה גבר שבגברים,באמת
לא בקטע של המראה,במראה הוא היה ילד טוב ירושלים,אף פעם לא הסתובב במראה זרוק
תמיד לבוש בצורה מסודרת,בחורף זה תמיד היה פולובר וג'קט מעור
בלוויה הזכיר גיסו שהייתה לו צמה שאותה הוא טיפח הרבה שנים כאילו אמר,אני אומנם בחור מסודר ואחראי אבל תנו לי לשמור על פיסת השובבות שלי
הרבה שנים הוא עישן samaon,הוא הדביק אותי באהבה לטבק הזה
בהתחלה גלגלנו סיגריות עם מכונת גלגול,קטנה כזאת בצבע אדום אבל מהר מאוד הוא לימד אותי לגלגל ביד
הייתה בירושלים חנות מיוחדת שם רכשנו את הטבק ואת הניירות גלגול ואת הזיפו שבה התהדרנו כסמל סטאטוס הרבה שנים והרבה שנים דבקנו במנהג הזה
היינו ב1977 ביחד בטיול באירופה ואחכ ב1980 בטיול בארה"ב
(יש לי תמונות אבל הן מאוחסנות בארגזים שאוטו מועברים מהבית)
גיורא הקרין בטחון ומצד שני הוא היה חבר ואיש מתוק מאין כמוהו שמעולם לא סרב לבקשת עזרה,מעולם לא הפנה עורף לחבר והיה מוכן לעשות הכל ודאי בשביל משפחתו וגם בשביל חבריו.
אני מרגיש אגב שהמילים שאני כותב עליו הן קטנות,ולא מעבירות בצורה שהייתי רוצה את מי שהוא היה ואני מבין שזה לא כל כך אפשרי
הרי כל אחד יאמר לך שתמיד אומרים על מי שהלך לעולמו דברים טובים
אבל כאן באמת,באמת הוא היה איש שכולם אהבו
בלוויה שלו היו המוני אדם וכולנו בכינו כשבתו הצעירה הקריאה שיר של אביב גפן וגיסו אמר שלו גיורא רואה את כל מה מה שקורה עכשיו הוא היה מן הסתם מת מצחוק.
שבת וזה,גם צריך לעשות כביסה וגם צריך להמשיך לארוז ויצאה לה שמש לפחות
תיהיו טובים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
