בכל תוכניות האוכל בטלויזיה יש את הקטע הזה שהמתחרה הרועד מהתרגשות עומד בפני השופטים ,הוא מבשל והם מתחקרים אותו על איזה מטבח גדל.
חלק אומרים שכבר בגיל 8 התרוצצו בין רגליה של סבתא במטבח והיא בטובה נתנה להם להסתכל על הבישולים שהיא מבשלת,אחרים אומרים שהמטבח הייתה ממלכה של אמא והיא לא איפשרה לאף אחד להכנס כשבישלה,המתחרים מתרפקים על הבית החם שהיה להם ועל "האוכל המנחם " קלישאת ריאליטי הכרחית בתחרויות אוכל כי אם אין לך ירחם השם 'אוכל מנחם' גדלת מן הסתם בבית קר, אשכנזי צר לב שלשולחן זרקו מנות שלא אמא בישלה.
אז אני בערך הסוג השלישי,לא גדלתי בבית שבישל או הקדיש מחשבה לארוחה הבאה,לא היו 18 סוגי סלטים בערב שבת,אבל אולי נתחיל מהתחלה.
סבתא שלי הייתה חלוצה,להיות מדוייק יותר,רופאה חלוצה.
בשנות ה20 והשלושים של המאה הקודמת היה צריך לחרוש ולזרוע את הארץ,במקרה שלה לרפא חולים מקדחת ,ממלריה ומעוד מריעין בישין של מחלות כאלה ואחרות שתקפו את החלוצים החרוצים.
לאוכל לא היה מקום בסיטואציה הזאת,אחכ כשקמה המדינה הקריירה של הרופאה הצעירה הייתה חשובה יותר וללמוד לבשל,לאכול באופן כללי כאתנחתא רגועה לא היה במילון ומכיון שאמא שלי גדלה בבית כזה מאיפה שיהיה לה מודל למטבח ?
כשאמא מיהרה להנשא בגיל 19 וילדה אותי בגיל 21,אבא שגם לא הגיע מבית שאוכל היה מרכז החיים וודאי לא ידע לבשל,למד בטכניון והיה עסוק בעניניו.
אמא פתרה את עניני הבישול בעזרת סבתא,לסבתא הייתה מבשלת שהייתה מגיעה לביתה פעמיים או שלוש בשבוע,מבשלת כמות גדולה יותר וסבתא הייתה מפרישה חלק מזה לאמא,זה שסבתא גרה בתל אביב ואמא בירושלים לא מנע ממנות האוכל להגיע כי סבתא שהייתה רופאה בכירה בקופת חולים והיה לה נהג שייטה בארץ כמעט כל יום,הייתה מביאה את מנות האוכל לאמא שלי ואת זה אכלנו,צריך לציין שהמבשלת הנחמדה של סבתא,גברת לנדאו הנחמדה הייתה פולניה שלא דיברה עברית ועשתה מן הסתם אוכל פולני,מכיון שלא הייתה לאף אחד מאיתנו מודעות לאוכל ולמחשבה שיש בכלל אוכל אחר שהוא טעים יותר ,לא התלוננו.
כשנולדה אחותי השניה ב1964 אמא גילתה את ספרי הבישול ורות סירקיס הפכה לאלוהים בבית אבל אני מצטער לאכזב ולדווח שלא זכור לי הצלחות קולינריות מיוחדות.
2 דברים מאוד אהבתי,גב לנדאו שמאוד אהבה אותי כשסבתא הייתה אומרת לה שאני מגיע לתל אביב ובילינו בבית המופלא של סבא וסבתא ברח הירקון פינת שדרות נורדאו בכל קיץ,הייתה מקדמת את פני עם עוגת טורט אישית שהייתה נאפת בסיר פלא קטן וזה היה מטעם בלתי נשכח ,לפני כמה שבועות ביקשתי מזוגתי שכל שישי עושה עוגה,שתאפה עוגת טורט,יצא לה משהו לא ברור אבל עוגת טורט זה לא היה.
המאכל השני שאני זוכר עד היום בערגה רבה הייתה דייסת סולת חמה שעליה מפזרים סוכר במידה ואותה היינו אוכלים בשבת בבוקר.
אבא היה ממונה על עשייתה וזה היה המאכל היחיד שעשה.
הזכרון של דייסה מתוקה יורדת בגרון ומחממת את הבטן ביום חורפי וגשום היה זכרון אוכל אחד היחידים שיש לי.
כשהתחלתי לבשל ניסיתי לשחזר את הטעם ולא הצלחתי,אני כל הזמן רוצה לבקש מזוגתי שתנסה לעשות ואני לא מבקש,כאילו אני מנסה לשמור על הזכרון ולא להתאכזב שוב מאותו זכרון של טעם של פעם שאולי לא יחזור.
המפנה הקולינרי הראשון שלי אחרי שנים של אוכל די סתמי כילד,חל בתיכון,יותר נכון מחוצה לו,כבעל הפרעת קשב וריכוז לא מאובחן,בית ספר לא עניין אותי,היינו בורחים לפני השיעור הראשון דרך פירצה בגדר האחורית של בית הספר והיינו משוטטים במושבה הגרמנית והסביבה היותר רחוקה,שם הייתה מכולת שהחנווני החביב היה לוקח חצי לחם,מוציא את הבפנוכו שלו וממלא את החור בלחם במטבוחה חריפה עם טונה וככה נחשפתי לסוג של סנדוויץ' טוניסאי שגילה לי עולמות אחרים,משם העולם שלי השתנה והתחלתי להחשף למאכלים אחרים שלא בישלו אצלנו.
הטעם שלי התפתח בצבא למרות שהאוכל היה די משמים,שם גם התחלתי לבשל בקטנה מאוחר יותר עברתי לתל אביב וגיליתי מסעדות
וכשנישאתי והכרתי את המאכלים של חמותי שהייתה מתפוצה אחרת לגמרי משלי התחלתי לחגוג.
ב10 השנים האחרונות אני מבשל בעצמי,עשיתי קורס בישול שמאוד נהניתי ממנו
ואפשר לומר שאני מבשל לא רע ומשפחתי נהנית מבישוליי.
מה החוויות שלכם מאוכל?
גילוי נאות:
הנושא עומד להיות הנושא החם באתר הבלוגים 'פרפרים'
אבל מכיון שישרא מקרטע,אי אפשר עדיין לשייך מישרא לנושא החם בפרפרים ולכן אני כותב את הפוסט כאן וכשיוכרז על הנושא החם מחר,אעשה העתק הדבק לבלוג שלי בבלוגספוט ואשייך אותו לפרפרים והוא יחשף לקוראים כאן שלא קוראים בבלוספוט וההיפך לאלה שלא נכנסים לקרוא כאן.
אני סיימתי תיהיו טובים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
