לפני שאני מתחיל את הפוסט שלשמו התכנסתי,אני רוצה לומר משהו על מה שקרה אתמול במצעד הגאווה בירושלים :

דינו של כל מחבל עם סכין,מוות,ודאי שמסביבו כוחות גדולים של משטרה.כמו שכוחות המשטרה חותרים למגע עם  פלסטינים שדורסים אזרחים,היה ראוי שמישהו מכוחות המשטרה והיס"מ שהיו שם, היה יורה במחבל והורג אותו.

בצילום בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות מצולם המחבל מניף סכין שמטר מאחוריו עומד שוטר יס"מ,לו הדוקר היה ערבי,השוטר לא היה מהסס להרגו,למה השוטר לא ירה? כי יהודי שדוקר אנשים הוא לא מסוכן כמו פלסטיני שהורג?

בלתי נסבל היה לראות את המחבל אחרי שנתפס שלא נפלה משיער ראשו אפילו שערה אחת וזה לא קשור להיות חרדי.

אחת הפצועות היא ילדה בת 15,תלמידת כיתה י' לא היא ולא אף אחד מהצועדים ביקש לפגוע או לאיים על מישהו בצעידתם

לידיעת בצלאל סמורטיץ',מוטי יוגב וחבריהם המסיתים שבגלל המילים שלהם גם נשרף תינוק פלסטיני בשכם כשמישהו הצית את בית הוריו.

עד כאן לעניין הזה 

במעבר חד אחזור לכתוב את מה שרציתי לספר ואולי יש קשר  בעיקר בקטע של ואהבת לרעך כמוך :

אנחנו גרים בבנין  בו יש ארבע כניסות,הבנין על עמודים ולכל אורכו מתחת לעמודים, מרכז מסחרי קטן,כמה מספרות(3 ליתר דיוק,נשגב מבינתי למה צריך 3 מספרות על 25 מטר אבל זה לפוסט אחר),מניקוריסטית,פדיקוריסטית,תופרת,2 רופאי שיניים,חנות טאמבור וקיוסק אחד.

כל החנויות משלמות ועד בית,דואגות לסביבה המיידית שלהן נקיה והדיירים חיים עם החנויות בשלום למרות שבגלל ריבוי המבקרים במקום אין תמיד חניה לדיירי הבנין,אבל זה בקטנה

לפני חודשיים לערך התחלפו הבעלים בקיוסק שנמצא במרכז הבניין מתחת לכניסה השניה(אני גר בכניסה הראשונה לצורך העניין)

הגיעו בעלים חדשים,שיפצו הכניסו  פריטים שלא היו כאן והוציאו שולחנות עם שמשיות לרחבת שמול החנות שלהם שזה שטח ציבורי של כל הבניין.

כל היום המקום הומה,יושבים שם אנשים לכוס קפה וכו',כל זמן שהדברים נעשו בשקט והנקיון נשמר העסק היה נסבל גם אם לא אהבנו  את המראות

אבל אז התחיל הקיץ והקיוסק הקטן הזה האריך את שעות פתיחתו,התחילו להתקבץ לידו נערים ונערות חלקם על אופניים חשמליות,המקום הפך סואן ורועש ,הבעלים הכניס למקום הגרלות של לוטו והחיים שלנו,של הדיירים התהפכו,

רעש בלתי נסבל כל שעות הערב,ודאי לדיירים בכניסה השניה שגרים מעל הקיוסק,יש שם דיירים עם תינוקות וילדים קטנים והרעש הפריע לישון,הרעש גם מגיע לדיירים האחרים בכניסות האחרות.

הגב' מהועד הלכה לדבר איתם,אבל הם נפנפו אותה,לא בנחמדות,הם השקיעו כסף ומגיע להם להתפרנס וכל מי שזה מפריע לו שיסגור חלונות וילך לחפש את החברים שלו

אתם ודאי מכירים את סוג האנשים האלה,סוג "המגיע לי" ואם לא בדיוק מגיע ,יקחו בכח ומי אתם בכלל.

אנשי הבנין הם אנשים עובדים שמגיעים בערב הבייתה ורוצים להרגע ולא להתחיל להתעסק עם אנשים מהסוג הזה ,שלא לדבר  שערך הדירות יורד

מספיק שבסבב השיפוצים האחרון שנעשה בכביש שעובר ליד ביתנו נעלמו כמה חניות כי המועצה עשתה מפרצים דקורטיבים עלק וצריך כשחוזרים הבייתה להתפלל שתיהיה חניה,גם בית הספר שנמצא בסמוך וההורים שבאים לקחת את ילדיהם או  לחגוג חגיגות כאלה ואחרות משתמשים בחניות שלנו לא מוסיף אז  עכשיו יש לנו על הראש  רעש בלתי נסבל?

התחיל מצעד של תושבים למחלקת רישוי העסקים של היישוב,פקחים הגיעו בדקו מה שבדקו,הכל נמצא תקין ורק הרעש נשאר,אמרו במועצה ברעש מטפלת המשטרה ,תתלוננו

אנחנו לא רוצים לערב משטרה,אפילו לא לפגוע בפרנסה שלהם,אנחנו רק רוצים שיסגרו את הפסטיבל בשעה סבירה,כמו 9 בערב למרות שלפי החוק מסתבר מותר להם להשאיר שולחנות בחוץ עד 10 בערב,נתפשר

אתמול הלכתי אני למועצה,רק אמרתי איפה אני גר והגב' הנחמדה מנהלת רשוי עסקים של היישוב  אמרה שהיא יודעת למה באתי וסיפרה לי מה עשתה ומה מתכננת לעשות,החלפנו מחשבות מה אפשר לעשות כדי שיהיה יותר שקט בערב,הייתה שיחה נעימה,כי באמת ראיתי מישהי שרוצה להקל ואז  אני לא זוכר מה אמרתי ועיניה אורו,נתתה לי רעיון היא אמרה,אני יודעת מה לעשות כדי לגרום להם להכניס את השולחנות ב9 בערב.

האמת שביני לבין עצמי לא ממש הבנתי מה אמרתי שנתן לה רעיון,אבל אם השקט יחזור לבנין שלנו בלי שפרנסתם תיפגע,אין לי שום בעיה עם העניין,היא הפצירה בי לחזור אליה בשבוע הבא ולדווח לה אם ההוראה שתצא היום ממשרדה תשפר  את המצב,אמרתי לה שאשמח לבוא,ודאי לדווח שהמצב ישתפר ואני מקווה שבאמת יקרה כך.

מה שהדהים אותי מלכתחילה זו ההתנהגות של אנשי הקיוסק שחושבים שאם קנו או שכרו את המקום הם יכולים להתנהג כאילו הם בעלי הבית של כל הבניין ושום דבר לא יפריע להם לעשות לביתם גם אם זה בא על חשבון אנשים אחרים,אבל גם זה לא אמור להפתיע

וכשאני חושב על זה, ודאי על רקע השבוע האחרון שאגב בעיתוי הזוי חג האהבה אמור להחגג במקומותינו, לא מפתיעה אותי ההתנהגות שלהם ,זה הפרצוף של המדינה שלנו,מגיע לנו ,ניקח בכח וכל האחרים לא מענינים.

אם לחזור לפיגוע של אתמול,בפיד שלי בפייסבוק הופיע הרבה  הפתגם ,ואהבת לרעך כמוך",כאילו לומר אתם אנשים מאמינים ולכאורה אתם דבקים במצוות התורה אז אנחנו מזכירים לכם את המצווה שאתם לא ממלאים,אותו דבר עם בעלי החנות,עם חרדים שחושבים אחרת מחילונים, מה הבעיה להתחשב קצת ברגשותיהם של אחרים? רק שהפתגם הזה הפך שחוק,נשכח ,שרבים לא סופרים את ואהבת לרעך כמוך,כי זה לא באינטרס שלהם .

יום שישי ,הבן החייל סוגר 21 בנחל עוז,כנראה אבט"ש,אנחנו נוטים לשנות את יום ומסלול הטיול שלנו בשבוע הבא מיום שני לשלישי ואת הצפון לעמק האלה. זה לא סגור עדיין

תיכף אלך למכולת ולירקן ונתחיל לבשל לשבת

אני סיימתי,תיהיו טובים

יש לי עם ירושלים יחסים אמביוולנטים.הנה ,אמרתי

מצד אחד הייתה לי ילדות ונערות outdoor נהדרת,אני מפריד בכוונה בין הילדות  בבית הורי ובבית הספר  לבין הילדות  בשכונה.

למרות שבבית לא היה חסר לי דבר,הורי היו אנשי תרבות

גידלו אותי  כהבנתם על מוזיקה ,פוליטיקה נכונה ,טיולים ואהבת הארץ,אבל איכשהו בגלל צעירותם לא הבינו מי אני ומה אני וניסו לעצב אותי בדמותם,גם הייתי הילד הבכור

הבלוג ,ודאי בתחילתו מלא  בענינים האלה ולא אלאה אתכם בטיבם,אבל באיזשהו שלב הבנתי שעדיף לי להתרחק מהמשפחה ומירושלים

ובגלל שהתהליכים אצלי קורים בקצב שלהם,הבנתי את זה את זה בגיל  יותר מאוחר ממה שקורה אצל אחרים

ורק בגיל 29 עזבתי את ירושלים.

אתמול  נסעתי לכמה שעות לטייל בחלק ממחוזות נעורי אחרי שלא הייתי בהם הרבה שנים,כלומר בשלוש שנים האחרונות מאז חזרתי לראות כדורגל,באתי לירושלים אבל  להגיע לאיצטדיון טדי ולחזור ישר הבייתה זה לא ממש ביקור בירושלים,או להגיע  לביקור אצל סבתא נ. בבית הכרם,להיות שם כמה שעות ולחזור זה ממש לא  לטייל בעיר  ולאט לאט הבנתי שיש מקומות שאני מתגעגע אליהם ושאני רוצה לחזור לראות אותם

רק שאף פעם בשגרת החיים  הרגילה לא מצאתי את הזמן לעשות זאת.

חוץ מזה ירושלים השתנתה נורא,ירושלים הקטנה של פעם ואני לא מדבר על זו שלפני 67 אני מדבר על ירושלים של שנות ה70 בעיקר,לא ממש קיימת מן הסתם

אני כנראה נשארתי ירושלמי באופיי,גם כשגרתי בתל אביב למרות שהשתלבתי היטב בתרבות התל אביבית של שנות ה80. מאוד אהבתי את תל אביב של הימים ההם ומיעטתי לבקר בירושלים,אבל אתם יודעים איך זה ,השנים חולפות,אנשים משתנים והפאזל מסתדר מאליו.

כשתכננתי את החופש היה ברור לי שארצה לבלות כמה שעות בירושלים,יכול להיות בהחלט שבחופש הזה אסע שוב כדי לראות דברים אחרים

אבל אתמול מסגרת הזמן והמקומות שהייתי בהם היו מינון נכון ומדוייק.

מכיון שאני כבר לא מתמצא בירושלים כבעבר,גייסתי את אחי הצעיר למשימה,אחי ,מורה בתיכון ולכן בחופש,ירושלמי  בכל מאודו שמח להדריך אותנו ולהיות איתנו

מצאנו חניון קטן ולא יקר ברח מסילת ישרים ליד סניף של קופת חולים כללית שבעבר (ואולי גם היום,לא ראיתי שלט) נקראה מרפאת פרוז'ינין ואמא שלי עבדה שם,אני זוכר שהייתי בא לבקרה,זה היה נוח כי אמא עבדה במסילת ישרים כאמור ואבא במורד רח בן יהודה (לפני שהפך למדרחוב) אני זוכר שהיינו הולכים עם אמא ממרפאת פרוז'ינין לרח בן יהודה,אמא הייתה שורקת לאבא (שריקה בפה,) את השריקה המוסכמת שלהם ותהרגו אותי אבל אני כבר לא זוכר לפי איזו מנגינה הייתה השריקה,אבא היה מוציא את ראשו מחלון המשרד ,מנופף לנו לשלום והיינו ממשיכים ללכת.

אז חנינו בחנייון הקטן הזה במסילת ישרים שספק בכלל אם היינו מוצאים אותו אם היינו נוסעים לבד (האמת שהתכנון המקורי היה להשאיר את האוטו בבית הכרם איפשהו ולהגיע ברכבת הקלה לאזור השוק,אבל כשהחלטנו לצרף את אחי,התוכנית השתנתה וככה  יצא שטרם נסעתי  ברכבת הקלה :-)

 אגב באנחנו הכוונה לזוגתי,בני הצעיר ,אחי ואני

ממסילת ישרים פנינו שמאלה לרח אגריפס והלכנו לכיוון שוק מחנה יודה וההתרגשות התחילה לעלות.

פעם לא אהבתי את שוק מחנה יודה,הוא היה שוק לא גדול ,לא מסודר,די מסריח ודאי בחורף ומלא באוהדי ביתר ירושלים..

גם לא היה פרקטי לקנות מצרכים בשוק ולסחוב אותם באוטובוס לבית הכרם כשבבית הכרם היה סופרמרקט  שהיה בו הכל.

לימים כשהשוק שופץ וגדל ,אבא היה הולך כל יום חמישי לשוק,כי בסופו של דבר הסחורה הייתה שם יפה יותר וטריה יותר,גם היה לו קל כי המשרד שלו היה בסמוך והוא לא נזקק לחזור הבייתה מייד בתום הקניות אלא אכסן אותם במקרר שבמשרדו.

מאז הפך שוק מחנה יודה לבון טון,למרכז קניות  אחר שהעיריה השקיעה ומשקיעה בו לא הייתי בו,ואני מדבר איתכם על בערך 30 שנה

לכן תבינו את ההתרגשות

,נכנסנו לשוק ,מימין בני זוגתי ואחי

הדבר הראשון שבולט ברח אגריפס שהוא השוליים הדרומיים של שוק מחנה יודה ,הם המוני תיירים,בעיקר קבוצות של צעירים  שמדברים בבליל שפות,בעיקר אנגלית כמובן,כאילו שום דבר לא השתנה בירושלים בקיץ,כל קיץ ירושלים מוצפת בתיירים צעירים והיו ימים וזה לפוסט אחר שהייתי מעורב בחוויה הזאת.

כשנכנסים מרח' אגריפס ימינה לתוך אחת מסמטאות השוק אתה מקבל פתאום מכה של ריח. ריח מוכר שאי אפשר  להגדיר אותו במדוייק,זה מעורבב

ואז מגיע  הגעגוע ואי אפשר להפסיק להתפעל מהשפע והצבעוניות ,כמובן מאיך שהשוק נראה היום ואיך הוא השתנה

אז הלכנו לנו לאיטנו,סופגים ריחות של תבלינים,של לחם טרי,של הירקות הצבעוניים וכו' וכו'

ואחרי שמיצינו והרגענו את  את ההתלהבות הראשונית חיפשנו מקום לאכול.

היה די ברור לאח שלי  שהמקום לאכול בו הוא המוסד הכי מיתולוגי שנמצא בשוק מחנה יודה,

עם כל הכבוד למסעדת מחנהיודה ולמוציא  החדשים יחסית,אוכל טוב שמרקיד את כל החושים אוכלים בעזורה.

עזורה מי שלא יודע הוא מוסד ירושלמי ותיק שאגב רק לאחרונה פתח סניף בתל אביב,רק שהסניף התל אביבי  למזלו הרע יושב בפינת הרחובות מקווה ישראל והרכבת,בדיוק בנקודה שביום ראשון מתחילים שם את העבודות על הרכבת הקלה התל אביבית אללי.

אתם יודעים כשמדברים על אוכל טוב,אוכל שמתבשל בסירים גדולים או שהמהדרין מבשלים אותו על פתיליות,נהוג לומר על  האוכל שהוא "אוכל מנחם" אני לא יודע מה זה אוכל מנחם ,גם לא מעניין אותי להגדיר אוכל כזה או אחר בקלישאות כאלה ואחרות,בעזורה יש אוכל מדהים לא פחות.

אז התיישבנו,מזל שהיה מקום ,למרות שבתל אביב סוגרים את המסעדה בשעה כזאת,אבל  כאן עדיין היה פתוח,

אני הזמנתי  קציצה ברוטב עם אורז כי המג'דרה נגמרה להם,זוגתי הזמינה חציל ממולא,אחי הזמין  מרק מטפוניה אם אני זוכר נכון ובני שקשוקה מצויינת

תשמעו,המנה הייתה נהדרת,לא פחות ,הרוטב חריף במידה,האורז נהדר והקציצה  ,בישול בייתי שאפשר רק לקנא בידיים שעשו אותה ולא צריך לומר שלא הצלחתי לסיים אותה.

אחכ ירדנו לרח ליד, מול רחמו ,שם יש גלידריה שאחי הגדיר אותה כטובה ביותר בארץ

נו,אני לא חסיד גדול של גלידות,לא יודע אם הכי טובה בארץ או לא,היה חביב,לא נפלתי ברצפה.

אני כותב את הפוסט מסביבות 7 בבוקר (זה שאני בחופש לא אומר שאני לא מתעורר מוקדם,..) וזה לוקח לי הרבה זמן ,גם כי המחשב מקרטע וגם כי יש מיני סערה אצלי בעבודה והוואטסאפ רותח,שום דבר לדווח עליו,ענינים פנימיים אבל  בגלל זה הפוסט נכתב לאט וחוט המחשבה ניתק לעיתים.

אגב תוך כדי ההליכה בשוק קרתה לזוגתי תקלה מצערת,משקפי הראיה שלה שאותם החליפה למשקפי שמש כנראה בזמן ההחלפה נפלו והלכו לאיבוד כנראה מתחת לאחד הדוכנים,הלכנו וחזרנו ואת הסמטה הצרה הלוך ושוב ,שאלנו את בעלי הדוכנים אם ראו משקפי ראיה ונאדה,אף אחד לא ראה

מזל שמשקפי השמש שלה הם הם גם משקפי ראיה אבל כמה אפשר להרכיב אותן

כשסיימנו עם הגלידה פנינו לללכת לחניון והחלטנו לעבוד דרך שכונת נחלאות.נחלאות בשבילי הן שנות ה70 ,ביליתי שם הרבה מאוד,היו לי חברים שלמדו בבצלאל כשעוד  היה ברח שמואל הנגיד,בית האומנים המיתולוגי לידו ורובם גרו בדירות קסומות בשכונת נחלאות עם חצרות יפיפיות ,בתי אבן עם תקרות גבוהות ורצפות מסוגננות,היו ימים מלאי עשן מתוק ומוזיקה שלא נגמרת

למרות שהדירות עצמן איך לומר לא היו מתוחזקות מי יודע מה,אבל היינו צעירים והדברים האלה ממש לא ענינו אותנו

תמיד אהבתי את הבתים הערביים האלה עם האבן הירושלמית ודאי את הסימטאות האלה,זה מה שעושה את ירושלים לכל כך מיוחדת בעיני

אחכ נסענו לביקור קצר אצל סבתא נ. כי אי אפשר לבקר בירושלים ולדלג על משפחה ובצאתנו בדרך לתל אביב עברנו שוב ליד ביתנו המיתולוגי ברח רבי בנימין 3 בבית הכרם,היכן שהכל התחיל ולא יכולתי שלא לצלם מבחוץ את הדירה בה גרנו 11 שנה

שם בקומה השניה משמאל,הבניין צריך להיות בן  כ60 שנה !

אחכ נסענו הבייתה

תודה לכל מי שהמליץ וסייע בעיקר ל  culture vulture

לא ברור לי למה הפונט השתנה תוך כדי כתיבה ,נפלאות הן דרכיו של המחשב המקרטע שלי וסליחה מקוראי שצריכים להתאמץ לקרוא

אני סיימתי,תיהיו טובים

אז הבוקר התחלתי את חופשת הקיץ שלי,שבועיים שלמים,הבעיה שזוגתי הטובה לא יכולה לקחת כל כך הרבה ימים כמוני,בעיקר כי הסקטור הפרטי לא מאפשר חופשות כאלה ארוכות (אלא אם נוסעים לחו"ל למשל ואז זה מצדיק לקחת חופשה ארוכה אבל באין תוכנית סדורה ,חבל על הימים) ולכן היא תיקח כאן יום אחד ושם חצי יום ואולי עוד יום אחד,אבל ברור שזה לא אותו דבר.

התכנון הכללי הוא לנוח,לקרוא הרבה ,לנסוע לירושלים לסיור במחוזות ילדותי ובשוק מחנה יודה,לאכול בעזורה ,לקנות חומוס ברחמו ועוד ועוד

היה חביב ביותר אילו יכולנו  ללכת לעיר העתיקה לאכול חומוס באבו שוקרי המקורי או בלונה אבל כנראה שלא נעשה זאת,זוגתי לא בעניין,יש לי כל כך הרבה זכרונות מהעיר העתיקה

הבעיה שהמצב השתנה וגם אותי מפחיד קצת לטייל משער שכם לשער יפו או ההיפך,ודאי כשלא ביקרתי שם המון שנים

הטיול השני שאליו אני רוצה ללכת זה סיור במחלבות קטנות ומקומות שמוכרים גבינות בצפון הארץ,יקבים קטנים וכאלה ,אני עוד לא סגור אם הטיול יהיה ליום שלם או ליומיים עם לינה באיזה צימר בצפון אבל אם זה יקרה ,זה לא יהיה עם תכנון,פשוט ניסע ונחליט תוך כדי תנועה.

שוב התחושה שלא כתבתי הרבה זמן חזרה ,אני לא מחשיב את הפוסט שכתבתי ביום שישי בבוקר בו הצעתי למי שרוצה לקחת במקומי כרטיסים להופעה בברל'ה בגבעת חביבה ולכתוב על ההופעה פוסט.

אם יציעו לי את ההצעה הזאת שוב (ולא נראה שזה יקרה בקרוב..) וזה שוב לא יסתדר כדאי לדעת שאפשר לכתוב את הפוסט אצלי,לא חייבים שיהיה בלוג לעניין הזה.

קראתי ספר שלקחתי מהספריה,אני לא זוכר את שמו ומי כתב אותו ,הספר מתעד את התחושות של זוג הורים שבנם התגייס ליחידה קרבית,הזמן הוא אחר לגמרי,1995 בלבנון,אי אפשר בכלל להשוות את הסיטואציה בעיקר כי הייתי בלבנון ואני זוכר מה היה שם

אבל עדיין ילד בקרבי הוא ראשית כל מקור לדאגהתמידית ,מעבר לזה הם מספרים על המעמסה הכלכלית שהוטלה עליהם וזה כל כך מדוייק,כאילו נכתב אחד לאחד על הבן שלנו ואנשים נוטים להתעלם מהמעמסה הכלכלית,חלק אומרים  העיקר שיחזור בריא ושלם,שום דבר לא חשוב,חלק פשוט לא מדברים על זה,כי זו בחירה של הבן בתמיכה שלנו,אז מה אתם מקטרים,אבל שוכחים כמה דברים בדרך או מתעלמים מהם או סופגים אותם בשקט כי מה פתאום נקטר,או נצא מגעילים ועוד כהנה וכהנה סיבות

יש 2 אסכולות אצלנו בבית בנוגע לבן החייל

ראשית לומר שנינו תומכים ושנינו  עושים הכל לרפד את שרותו הלא קל ובשנה  ושמונה חודשים שהוא חייל הוכחנו את מסירותנו במעשים

רק שיש בינינו הבדלי גישה

אני לא חושב שכשבאים לבקר אותו צריך להאכיל את כל הפלוגה,אני מצטער,אני נורא רוצה להצטייר אדם חם ואנושי,נדיב ואוהב אדם,אבל יש לי בעיה כלכלית פעוטה ואני לא יכול להוציא הון תועפות על אוכל

וקרה בעיקר כשהוא היה בטירונות ובאימון המתקדם של הסיירת שהגענו לחורים רחוקים עם המון אוכל. אני זוכר רק פעמיים שהאוכל נאכל על ידי חיילים מהצוות שלו שהוריהם לא הגיעו,כי זה לא היה יום מפגש מסודר אלא משהו לא יזום מאחורי שער הבסיס והגענו רק 3 משפחות מצוות של 24,אז הכנו ברצון יותר אוכל ושמחנו שחבריו לצוות בלסו הכל ,אבל להפוך את זה למשהו קבוע?

כאילו גם ככה ההורים מוציאים הון תועפות מכיסם על פריטים שהצבא לא מספק או שהצבא מספק אבל איכות הפריטים בעיני החיילים נמוכה,אז גם לאוכל אנחנו צריכים לדאוג?

ביום הורים מסודר שכולם באים,אז זה בסדר להביא עוד קצת אם יודעים שבצוות יש חיילים בודדים שהוריהם לא בארץ,זה מובן ומקובל וגם ארחנו לא פעם חייל בודד מהצוות ללינה כשהצוות יצא לחופש ולבחור לא היה איפה לישון

לאט לאט גם למדנו שכדאי לברר עם הבן החייל מה  הוא רוצה שנביא לו,הבן בהכירו את אמו ונטיותיה להציף בלי חשבון אמר לה להרגיע  בכל פעם שנסענו לבקר והוא משרת רחוק ואני לא מדבר בכלל על הנסיעות הארוכות למקומות שהוא נמצא כי אני מבין שזה עושה לו טוב אפילו אם במקרה הרע אנחנו מגיעים ל10 דקות אחרי נסיעה של שעתיים וזה קרה

בפעם הראשונה שהיינו בהר קרן,שהיינו במקום רבע שעה,מסרנו לו מה שביקש שנביא כולל אוכל,נסעתי לאחור,לא ראיתי עמוד תאורה שעמד שם באמצע המדבר ושברתי את הבקלית של אור האיתות האחורי באוטו

למחסום שהוא היה בפאתי ג'נין לא הגענו ל10 דקות? והיינו מוכנים להגיע למוצב ברמת הגולן שהוא תפס בשיא החורף לולא דרכי הגישה למוצב נחסמו בשלג כבד

הספר מספר על ההבדלים בדאגה בין האבא לאמא ואיך האמא מטבע הדברים לומדת תוך כדי שרותו הצבאי של בנה גם את השפה הצבאית שהבן משתמש בה  וגם על  המקומות בהם נמצא הבן ורמת המסוכנות שלהם

אני אומר שבעיקר האמא לומדת דברים חדשים ונחשפת לעולם חדש כי זוגתי לא שרתה בצבא בעוונותיה,בגיל הזה היא למדה בבית ספר דתי ואז לא היה עניין של שרות לאומי ובנות דתיות או שהמשיכו ללמוד או שיצאו לשוק העבודה

לכן מן הסתם היא לא הכירה מונחים צבאיים

אני שרתתי כאמור ביחידה קרבית,הייתי מאוד רחוק מהבית (סיני,רמת הגולן ואחרי המלחמה באפריקה) לא הייתה כמובן מעורבות הורית כמו שיש היום ויש לעניין יתרונות וחסרונות כמובן,כהורה אני שמח שהצבא מערב את ההורים בתוכניותיו מצד אחד  מצד שני  מפליא אותי שהורים מתערבים בצורה שלעיתים אפשר לחשוב שהצבא זה המשך של בית הספר התיכון ובשביל להשיג משהו מתקשרים למורה. אני לא מצליח להבין את החוצפה והתעוזה למרות  שכהורה אני מודה שאין לי פרות קדושות שמדובר בילדיי ולזוגתי עוד פחות ממני

אני אתקשה להתקשר למפקד של בני ,זוגתי עשתה זאת בלי חשש כשהבת שלנו שובצה במקום שהיא לא רצתה להיות בו ובגלל המעורבות של זוגתי הבת הועברה משם,אני מודה  שאני הייתי מתקשה לעשות זאת,לא יכול להסביר למה,למרות שאם לא הייתה ברירה,הייתי עושה זאת.

אני מוכרח לומר שהחלק השני של שרותו של הבן שלו יותר קל (לנו ,לו פחות )למרות שההווה לא יכול בשום אופן להעיד על העתיד,הוא בחר לעזוב את הצוותשל העורב  ואת השרות בקו +האימון השגרתי וללכת לקורס מ"כים,משסיים את הקורס ובקשתו לחזור לצוות שלו לא נענתה,הוא הצטרף כמפקד לטירוני הסייירת שנמצאים בשלב האימון המתקדם והנה שוב חזרנו להר קרן.

הר קרן מי שלא בקי ,נמצא בכיוון הכללי בדרום הארץ,נוסעים עד צומת טללים ,הנוסע לאילת יפנה שמאלה  ,השאר ימשיכו על כביש 211 מערבה שבסופו נמצא מעבר ניצנה  ובאמצעו הבסיסים שבטה קציעות ומתקן חולות לפליטי עבודה הידוע לשמצה

להר קרן יש סתם פניה אקראית ימינה לתוך המדבר אחרי כ20 קמ' על הכביש השומם הזה 211 ואז אחרי כ20 דקות נסיעה בכביש מעפן מגיעים לבסיס.

מה יקרה אחרי שטירוני הסיירת יהפכו ללוחמים אחרי 7 חודשים לא ברור לי

לקורס קצינים למרות שהוצע לו הוא לא רוצה ללכת,וזו לגמרי בחירה שלו אנחנו לא מתערבים וכשהוא יסיים את הצבא בעוד שנה וקצת יתגייס אחיו הצעיר שכבר מגלה סימנים שהוא מאוד רוצה ללכת בעקבותיו,אבל לזה יש עדיין זמן.

אז התחיל לי היום חופש למי שיש המלצות על מסעדות קטנות ולא יקרות במרחבי הצפון,חומוסיות ,מחלבות,בתי בד ויקבים קטנים מוזמן לספר לי עליהם

אשתדל לא לפספס אף המלצה.

אני סיימתי,תיהיו טובים