ביום שלישי התאספנו כל המשפחה לארוע של השקת הספר אודות סבתא שלי

כותרת הספר: ד'ר  טובה ישורון ברמן,הגברת הראשונה של קופת חולים

תשמעו,העניין הגדול בספר שנכתב ונערך על ידי פרופסור ציפורה שחורי רובין שהיא ;בלשנית והיסטוריונית בכירה במכללה האקדמאית לחינוך בבאר שבע שעוסקת בחקר ההיסטוריה של הרפואה ובחקר נשים ומגדר במאה ה19 ובמאה ה20 בארץ ישראל הוא לספר את סיפורה של סבתא שלי שבאמת הייתה אישיות יוצאת דופן גם מבחינת אישיות וגם מבחינה מקצועית

תתקצר היריעה מלספר כאן את  סיפור חייה

אבל  אני רוצה להביא לכאן 2 דברים:

תמונה של סבתא שלי משנת 1929 כשהיא רכובה על סוס שהייתה כלי התחבורה העיקרי שלה ואיתו התנהלה,היא הייתה אחראית כרופאה  על היישובים עפולה,גניגר,תל עדשים בלפוריה,מזרע ,מרחביה וכפר גדעון,שטח הישובים הרחב הצריך כלי תחבורה כדי לאפשר לה להגיע לביקורי בית ביישובים האלה,בהתחלה היא קיבלה חמור ואחכ זה הוחלף בסוס ולכן דר ישורון ברמן זכורה כ"רופאה הרכובה על הסוס"

הדבר השני אליו אני רוצה להתייחס הוא נגיף הפוליו שעד לפני רגע מילא את כל מהדורות החדשות

בערב ההשקה הסתבר שדוד שלי (בנה של סבתא ) חלה בפוליו בילדותו   מדובר על שנת 1953 בערך

ובספר מתואר העניין כך:

" לרע המזל,בנה של דר' ישורון ברמן (שהוא אגב הבמאי צפל ישורון שיצר בין השאר את נועה בת 17) נדבק בנגיף הפוליו וחלה בשיתוק ילדים,היא  נרתמה להחלמתו,בין השאר קנתה תלת אופן כדי להפעיל את הרגל המשותקת.

בשעות אחר הצהריים הייתה מתפנה מכל עיסוקיה בקופת חולים,מגיעה הבייתה,מושיבה אותו על האופניים ויוצאת  עמו לשדרות נורדאו (בתל אביב,הבית של סבתא וסבא שכן בשדרות נורדאו 10,פסיעה  מהים  ומגן העצמאות)

זה היה כמו פיזיוטרפיה ,תוך כדי הדיווש הייתה מאכילה אותו וממריצה אותו בדקלום : "לרוכב האופניים נותן כח לרגליים" ,כך התמידה במשך חודשים,סופו של הדבר שהילד החלים כליל

סבתא נפטרה בת 99 וחצי בשנת 1997

אני סיימתי,תיהיו טובים

למה אנשים נזכרים ברגע האחרון לעזזאל לקחת מסיכות?

כבר לפני שנתיים  הכריז פיקוד העורף על מבצע החלפת מסיכות וכאדם אחראי ואבא לשלושה ילדים,התייצבתי בתחנת החלוקה והחלפתי את המסיכות,בדיוק 10 דקות על השעון

ולפני שנה  כתבתי פוסט בו הפצרתי מאנשים ללכת להחליף מסיכות,באיזה אינצידנט שבו התרגשה סערה שחלפה אחכ

אבל עד שאין היסטריה הרי לא ילכו ,תרבות ה"סמוך והלי זה לא יקרה" השאירו המון אנשים בבית ועכשיו כשרוחות המלחמה (וגם על זה יש לי כמה מילים) מתרגשות עלינו ,המונים צובאים על תחנות החלוקה.

עזבו את העובדה שאין לכולם כי התקציב  לייצור מסיכות נגמר ולא תוקצבה תוספת (תרבות הסמוך וגו') אבל למה לחכות 5 שעות מחוץ לסניף הדאר?לא חראם? למה  אנשים נזכרים ברגע האחרון? יש להם ילדים,תינוקות אפילו,אז עכשיו או שתמתינו בלחות ובחמסין (כי הרי אין מקום לכולם בסניפי הדאר) וגם לא בטוח שתיהיה לכם מסיכה ובפעם הבאה  תתיצבו מוקדם גם אם אתם חושבים שרק חנונים לוקחים מסיכות כשאומרים להם

איך בכל פעם שמתרגשת עלינו מתקפה ,או לא ממש עלינו אבל יש סיכון מסויים שיגיבו אלינו,איך הכל מתרכז בזה?

אז אני כמובן לא אומר שלא צריך להתריע,אבל נראה שהממשלה והתקשורת גם מלבים אש וגם זורעים קצת בהלה ומצד שני  כרגיל בזמנים כאלה שוכחים את כל מה שהיה על הפרק עד עכשיו ולא נעלם (מחירי הדלק יעלו ב20 אג' לליטר בעוד 3 ימים,אין ירידה במחירי הדיור ואין שינוי בעניין הפנסיות)

אבל היי,יש מיני מלחמה,אז הכל לא חשוב עכשיו

העיקר שטהוניה זכתה

אני סיימתי ,תיהיו טובים

תשמעו,אני כבר כמה ימים מנסה להתעסק עם ארגון והפקה של הכינוס  שאני רוצה לעשות

ואני מוכרח לומר שדבר כזה עוד לא עשיתי וממש לא בטוח שזה יצליח.

ברור לגמרי דבר אחד,אי אפשר לעשות דבר כזה לבד,דרושה עזרה והתגייסות של אנשים נוספים,בנתיים לא מצאתי כאלה.

ראשית מרחק הזמן מקשה,בנתיים מצאתי רק אדם אחד,הבחור שהיה איתי בסוללה מהפוסט הקודם והוא לא זוכר יותר ממני

מצאתי גם קצין שהיה בסוללה אחרת מהגדוד והחלפנו כמה מיילים,לבד מעידוד רוחני,הוא עדיין לא סייע במשהו שיוכל לקדם את הענינים.

אני זקוק לרשימה שמית של האנשים ששרתו איתי בסוללה,אפילו לא צריך מספרי טלפון,רק רשימה,

לספר לכם על התלאות שעברתי עד היום? רשימה עדיין אין,אבל הבטחות לחזור אלייש ויש

היום הצלחתי סוף כל סוף להשיג את הטלפון של הגדוד שלי,רק שאף אחד לא עונה שם,בנסיון לאמת שאכן זהו מס הטלפון של הגדוד אותו השגתי מקצין העיר חיפה,התקשרתי לקצין העיר ירושלים,סיפרתי מי אני ובמה דברים אמורים וביקשתי את הטלפון של מפקדת הגדוד,החיילת איתה דיברתי אמרה שתחזור אלי,עברו כבר כמה שעות,היא לא חזרה עדיין (בקצין העיר תל אביב בכלל לא עונים לטלפון)

השארתי הודעה בפורום של חיל התותחנים,לא התייחסו לבקשה ,אם כי בקשה דומה של מישהו שביקש רשימה של חיילים ששרתו איתו בתקופה הרבה יותר מאוחרת ממלחמת יום כיפור, נענתה  שאין באפשרותם לספק מידע כזה.

חבר מגדוד 50 (נחל מוצנח) שנמצא בצוות המארגן את הכנס שלהם בספטמבר בחיספין סיפר שהם עבדו על הכנס במשך שנה ובשבועות האחרונים עושים רק את זה והם צוות מארגן גדול עם גישה למספרי טלפון של אנשים מהגדוד שלהם

אז מה אני הקטן?איך אני אארגן  רק כנס של הסוללה שזה בערך 50 איש עד אוקטובר שבנתיים מצאתי רק אחד ועוד אחד בפוטנציה?

מריאט הטובה עורכת ישרא העלתה את הפוסט הקודם לעמותת ישראבלוג,אז מלבד העובדה שיש הרבה כניסות ,הרבה לא קורה,היום מישהו השאיר לי הודעה שאולי הוא יכול לעזור לי,התקשרתי אליו אבל אחרי 2 דקות שיחה הוא  "גילה" שבכלל הוא היה בגדוד 405 ברמת הגולן ולא בגדוד 403 בסיני:-)

אז אם הקצין הנחמד לא יחזור אלי עם שמות של הקצינים שהיו המפקדים שלי,או אם מספר טלפון למישהו שממש יכול לעזור ואם לא יחזרו אלי מקצין העיר ירושלים עם טלפון של מפקדת הגדוד ,אאלץ לוותר

העניין בויתור שקיוויתי בכינוס הזה  לדעת יותר על מה שעשינו במלחמה ,כי אני לא זוכר ואם לא יהיה מפגש  אשאר באפלה והעניין ימשיך להציק לי.

מצד שני אולי לא צריך לכוון לאוקטובר הקרוב והעניין צריך להיות במפגש ופחות בתאריך ההיסטורי

והנה תובנה שמתגלגלת לפתחי תוך כדי כתיבת הפוסט,אני עוד צריך להרהר בה ולראות  איך להמשיך גם אם לא תיהיה לי עזרה

טוב שיש בלוג שאפשר לגלגל בראש שיחה עם עצמי:-)

אני סיימתי,תיהיו טובים