keyman ידידי הכיר לי ספר שנקרא בחזרה לצוות 4,הוא נתן לי קישור לספר אלקטרוני

,כתב אותו בחור בשם דרור גרין ב1992 ,כלומר 19 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

אני מצטער אם למישהו הפוסטים האלה נשמעים ניג'וס אחד ארוך,אני פוטר את מי שחושב ככה ,זה בסדר,זה לא משהו שאני רוצה לעסוק בו על בסיס שנתי,

אחרי הכל עברו 41 שנה ראבק וב11 וחצי השנים שאני כאן כל שנה מראש השנה ליום כיפור אני מתעסק בנושא הזה ,אז אני מבין אם למישהו נשבר מזה

אז keynan הכיר לי את הספר האלקטרוני והתחלתי לקרוא אותו דרך המחשב הנייד שלי.

לא צריך לומר שהנשימה שלי נעצרה כבר בדפים (האלקטרונים ) הראשונים,אבל המשימה לקרוא ככה  לא הייתה טובה לי,איש עתיק שלא מתחבר לספרים אלקטרונים..

בת דודה של אישתי היא הספרנית אצלנו בספריה של היישוב ובגלל שאני  קרוב משפחה ואוהב ספר יש לה סימפטיה מיוחדת אלי...שלחתי לה הבוקר סמס עם שם הספר ואחר הצהריים הוא הגיע אלי

ואני רוצה להתייחס למשהו שקראתי דרך המחשב  שלא זכרתי קודם,בכלל לדעתי קראתי דרך המחשב 6-7 דפים וחזרו אלי דברים קטנים שבכלל שכחתי :

משהו על מטוסים,הייתי ילד ירושלמי,מטוסי קרב לא טסו מעל ירושלים בדרך כלל ,לא הייתי בגדנ"ע אוויר ותהרגו אותי לא יודע עד היום להבדיל בין סוגי מטוסים.

הנה ,יצאתי מהארון,לא יודע איך נראה F16 ולא יודע איך נראה פאנטום ולא יודע איך נראים אחרים ודאי לא מיגים או מטוסים אחרים של האוייב.

וב10 בבוקר בשבת ה6 באוקטובר אחרי שני לילות שהיינו בכוננות  ובערב יום כיפור ישנו בתוך הטנקים עם בגדים ונעליים והחילונים אגרו  מנות קרב,שיהיה

ניתנה הוראה להסתדר עם התומ"תים על הכביש   הראשי רפידים -טסה.

בהתחלה אמרו שיבואו מובילי טנקים ונעלה את הטנקים על המובילים ואנחנו ניסע לטסה באוטובוסים,אבל במסגרת הבלבול הכללי והשלומיאליות שנודעה בדיעבד לא היו  מובילי טנקים בנמצא ומי שהיה מפקד הגדוד  אמר שננוע בצד הכביש כדי לא להרוס את הכביש עם שרשראות הטנקים,מהר מאוד אגב כל הגדוד עלה על הכביש,תיכף פורצת מלחמה ,אנחנו צריכים להגיע למפקדת האוגדה בטסה ורוצים שניסע בחול?

אז דהרנו לכיוון טסה ,למרות שלדהור עם תומת זה די אנדרסטייטמנט,זה לא אוטו זה חתיכת טנק כבד מאוד ,אבל נסענו

לקח כ4 שעות והגענו בשעה 14:00 לערך לטסה

לא הספקנו להכנס לבסיס ואז משום מקום הופיעו מטוסים.

אתם מבינים ודאי שאני לא ידעתי וכאמור גם עכשיו אני לא יודע איך נראה מיג ודאי שלא סוחוי וחוץ מזה אף אחד בכלל לא העלה על דעתו שמטוסים מצרים יטוסו ככה באופן חופשי בשמים שלנו,וכולנו הסתכלנו ,ככה במין סקרנות,אף אחד בכלל לא ירה כי  אף אחד לא זיהה ,גם אלה שמבינים במטוסים

ומטוסי אוייב עושים מה שמטוסי אוייב עושים,הם יורים.

אם יש משהו שאני זוכר זה את התקתוק הזה של הירי של המטוסים והפגיעות בחול לידינו.

בדיעבד אני לא מצליח להבין איך הם לא פגעו ,היינו כל כך בולטים בשטח,כל כף גדולים וכל כך אף אחד לא ניסה לירות עליהם שלו אני מפקד הטייסת  המצרי הייתי מעמיד לדין את  מי מהטייסת הזאת  שירה עלינו

אחכ,אחרי שהמלחמה התחילה ,ממש לא הבנו איפה חיל האוויר במלחמה הזאת,הם פשוט לא היו וכשהם היו זה לא היה חיל האוויר ממלחמת ששת הימים,וזה הרס אותנו

אחכ גם ראינו קרב אוויר  מעלינו  ומטוס הפאנטום שלא היה לו הרבה סיכוי מול 2 מטוסים שעלו מולו ,נפגע ונפל  באמצע הסוללה שלנו,בין ארבעת הטנקים,אבל זה היה בשבוע השני או השלישי ואנחנו בטרום,טרום המלחמה.

הספר צוות 4 נמצא  לידי ואני  מתלבט מתי להתחיל לקרוא אותו,ברור לי שזה יהיה בשלוק אחד ,לפי העובי שלו, 187 עמודים,אני שותה אותו בשעתיים שעתיים וחצי גג

אז כנראה שאתחיל מחר ואשתה אותו לאט לאט,עד שבת

יכול להיות שאני נשמע לעצמי דרמטי,אבל אני באמת משתדל שלא,רק מנסה לשלוט בקצב פעימות הלב

אני סיימתי,תיהיו טובים

סוף כל סוף אחרי 40 שנה מצאתי מסמך שנכתב על הארטילריה הישראלית במלחמת יום הכיפורים.

אני לא יודע מתי המסמך נכתב,גם כותבי המסמך מודים  שהארטילריה הישראלית במלחמה ההיא ,ודאי בחזית הדרום לא קיבלה במשך השנים את המקום הראוי לה בדפי ההיסטוריה .

מנקודת הראות של חייל בסוללת ב' בגדוד 403 (אייל )  אנחנו עשינו את המכסימום,אבל לפי הכתוב כאן יחידות התותחנים בגזרה הופעלו בצורה שלומיאלית,שלא סייעה מספיק לכוחות השריון שהתותחנים היו תחת פיקודה ולא עזרה למוצבים על קו המים ששיוועו לעזרה,בגלל פקודות שלא היו ברורות או כאלה שהשתנו עד שהגיעו אל מפקדינו.

המסמך הוא מסמך עצוב בסופו של דבר,כי היינו חיילים צעירים שחשבו שהם תורמים תרומה חשובה מאין כמוה למאמץ המלחמתי,בעיקר ביומיים הראשונים עת ירינו ללא הפסקה! בניגוד גמור למתואר במסמך ,חטפנו  ללא הפסקה  ונפצעו ונהרגו לנו חברים,גם אחכ אגב ,כשהגיעו כוחות המילואים המשכנו להיות מופעלים לטובת יחידות שונות בגזרה  ואני זוכר ששעשינו זאת גם כשעברנו מהגזרה המרכזית לדרומית ובסופה של המלחמה חצינו את התעלה וישבנו באפריקה  עד פברואר 74

במשך השנים אני חושב שקראתי את כל הספרים! ספרי קריאה ועיון על מלחמת יום כיפור,כל חומר שהצלחתי לשים עליו את ידי והתפלאתי שמקומנו נעדר,היטב חרה לי העניין,כי גם אם  נשכחו מזכרוני פרטים מדוייקים של איפה היינו ומה עשינו,אני זוכר היטב תחושות ,הרגשות ופרטים כלליים ואני לא זוכר שישבנו רגל על רגל במלחמה (המאמר לא טוען את את זה חס וחלילה,אבל נדמה שהוא ממעיט בתרומתנו גם אם לא הופעלנו נכון).

רק לצורך העניין אנחנו לחמנו בתומ"ת,טנק מתנייע על מרכב שרמן,ממש בית על שרשראות עם תותח 155 מילימטר,בתותח היו כ7-8 אנשי צוות ,אני הייתי מקלען שישב בצריח השני של הטנק מצד ימין  לצריח של מפקד הטנק

כאן אני על גג הטנק באפריקה,ליד הצריח עם המקלע

וזה אני ב"פוזה" קרבית במלחמת ההתשה ברמת הגולן,מרץ 1974 אחרי שעזבנו את אפריקה

אני לא יודע איך עובד תותח היום,אנחנו ,במשך 24 ימי הלחימה הרמנו בידיים ! פגזים כבדים וירינו אותם,רב הזמן בלי אטמי אוזניים שלא היו בנמצא.

הנה הכתבה,האמת שהיא יותר בשבילי כי היא ארוכה וודאי לא תעניין אנשים שלא היו שם.

הערה שלא קשורה : פתאום האכספלורר מאפשר להכנס לישרא ולערוך פוסטים,מדהים

תודה למי שקרא

במסגרת הזאת בה אני משתדל לכתוב הכל( טוב ,כמעט הכל) אני רוצה לספר לכם ששעה מכתיבת פוסטהשבת אתמול 

שבו בין השאר סיפרתי שעצרנו ביום שישי אחר הצהריים לאכול באל באבור ביוקנעם ואני אכלתי שווארמה בפיתה

וכמה מחבריי כאן הזכירו את  כמות הבשר הגדולה שנמצאה באל באבור באום אל פאחם ללא השגחה ולא מקוררת בצורה נאותה

התחיל  לי כאב בטן איום ונורא מלווה בהקאות ושלשולים,זה נמשך כל השבת

המשיך בלילה עת הבנתי שלא אוכל ללכת לעבודה היום ונמשך גם עכשיו אם כי בפחות כאבים ופחות ביקורים בשרותים

אחר הצהריים אמור היה להיות שיעור בישול ולשמחתי ביטלו לנו אותו כנראה בגלל שהקורס עובר מהוד השרון לפ"ת אחרת ודאי הייתי מפסיד גם אותו

אני ממש מקווה שכאבי הבטן ילכו ויפחתו ושהשלשול יעלם כי אני אוכל כזית 

זהו,עידכון קצר על מצבי העגום