רק לא אותי

איכשהו, אני ממש נהנה בטירונות שלי, למרות שאני ממש סובל שם. זה מתחלק ככה: הסבל בא מסבל פיזי (כי כבד, מעייף, לא ישנים, לא אוכלים אוכל משהו משהו, רצים, סוחבים דברים כבדים אחושרמוטה למרות הפטור של עד 10% מהמשקל בגלל התת משקל שלי, צורחים עליך, צועדים כמו נאצים בגשם זלעפות, וכוכו'), וההנאה באה מהנאה נפשית (כי הצוות והמחלקה ממש סבבה, יש כמה אנשים שבאו איתי מהסיפוח לפני שבוע וחצי בבקום שהתחברתי אליהם ממש, מצחיק לי, נראה לי המפקדת אוהבת אותי אבל אני לא בטוח [המ"מ כן אוהבת אותי! והסמל הומו אז יש לי נקודות זכות אצלו], איכשהו כיף לי בשעורי נשק, אני מותח את הגבולות הפיזים השבריריים שלי, והאוכל חרא אבל גם ככה אני אוכל כל דבר שזז ולא זז אז אני מסתדר ממש טוב). 

אז נחמד לי סך הכל. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. יש שם אנשים ממש הזויים בקטע הטוב. ואני לא מתקלח עם כולם, אישרו לי להתקלח לבד (למרות שזה מקשה עליי נפשית אפילו יותר מלהתקלח עם כולם בגלל לוגיסטיקה מטומטמת).

הדבר היחיד שמדאיג אותי זה התפקיד שאין לי מושג מה הוא הולך להיות. זה הדבר היחיד שממש מעיק עליי ואני לא יודע מה לעשות איתו. קשה לי עם זה. דיברתי על זה עם המפקדת שלי, וגם בשיחה האישית והקרירה (נו, הדיסטנס הזה) עם המ"מ הזכרתי, אבל היא רק אמרה שזה לא תלוי בה וכל מה שהיא יכולה לעשות זה לתת המלצות. זה רע, כי לפי מה שהבנתי גם לא ייתנו לי להיפגש שוב עם קצין מיון. מסתבר שהם פשוט נותנים לי את התפקיד ושולחים אותי לדרכי. 

אבלמה - אני לא אהיה אפסנאי. אני לא אהיה טבח. אני לא אהיה כלום ושום דבר. אני אציין את זה שוב ושוב בפני המפקדת שלי, בכל הזדמנות שתיהיה לי ובפני כל מי שאני יכול. אני לא אוותר על זה. ולא שאני מזלזל בחשיבות התפקידים האלה, להפך. כשהייתי מסופח בבקו"ם עד לפני שבוע וחצי הייתי במטבח והיה לי הכי כיף בעולם (אפילו יש לי כוויה חדשה-דנדשה מתנור), אבל אני לא רואה את עצמי משרת ככה במשך שלוש שנים. אני צריך לחשוב. לעזור. לתמוך לחימה. לוחם אני לא אהיה, אז לפחות לתמוך. 

-

לקבלת המפקדת מחלקה -33!!!!- תימתח להקשב, הקשב!